1. אני יושבת עכשיו בבית קפה באלבקורקי, ניו מקסיקו. לבית הקפה קוראים Flying Star. יש להם לאטה סויה מהמם ומוסיקה מעולה. יש ווי-פיי חינם ומלא סטודנטים/ות יושבים/ות כאן עם לפטופים. בלוק אחד מפה יש שלושה צעירים שמחזיקים שלט ענק בגנות מסעדה שמפרה זכויות עובדים. ממש מול הכניסה. שלט ענק, לבן, עם כיתוב באדום. זה לא הפריע לכמה אנשים להמשיך לשבת בתוך המסעדה ולאכול.
2. בינתיים, בצד השני של השעון, בישראל, הייתה הפגנה הערב בעקבות התיקון המעוות לחוק לשון הרע. רק כמה אלפים הגיעו. אבל גם כמה אלפים זה הרבה. שלושת הצעירים שעומדים כבר שעות עם השלט מול המסעדה פה ליד, הם אפקטיבים לא פחות. מאות אנשים עוברים ליד פינת הרחובות. יש נראוּת.
3. אפרופו נראוּת, אני חוזרת לישראל בפברואר. בחודש הבא אני משלימה שנתיים וחצי של לימודי תואר שני באיידהו הלבנה והקפואה. בחודשים האחרונים אני מחפשת אחר תוכנית דוקטורט שתהלום את התוכניות, החלומות, הפדגוגיה והפמיניזם שלי. אני באלבקורקי עכשיו כי הצגתי בכנס חינוך ונשארתי כמה ימים אקסטרה. אני כבר כאן, המחלקה שלי בבויסי שילמה גם ככה את כרטיסי הטיסה; אז מצאתי קאוצ'סרפינג מגניב (קומונה קווירית היפסטרית מגניבה לחלוטין ב-Nob Hill) ואני הולכת עוד מעט לשיעור באוניברסיטה. התחלתי למלא אפליקיישן לאחת התוכניות פה. יש לי כבר הצעת מחקר. עכשיו נשאר לכתוב מסמך כוונות. אין לי כוח לשטויות הבירוקרטיות האלה. אני פשוט רוצה להתחיל ללמוד, ואם אפשר במלגה מלאה, כי החסכונות שלי נגמרו כבר מזמן. אפילו לא נשארו האדים של הרזרבה.
4. השבוע זה חג ההודיה האמריקאי. ביום חמישי, הערב של התרנגול הודו וההצגות של טבח הילידים האמריקאים בבתי הספר היסודיים בארה"ב, אני חוזרת לבויסי, הישר לארוחת ערב מסורתית שבעלת הבית שלי, צ'יקנה מהממת (מקסיקנים-אמריקאים שנולדו בצד של ארה"ב), מכינה מדי שנה. דווקא היה מתאים לי להישאר עוד כמה ימים בניו מקסיקו, אבל יש לי את הדדליינים הארורים של הדוקטורט, ואני חייבת לחזור ולהכין את הפורטפוליו הנדרש. אמריקאים אוהבים מסמכים, אלא אם כן הם הודלפו על ידי וויקיליקס.
5. השנה אני מודה על כך שגם הסמסטר הזה קיבלתי מלגה מלאה. ושמצאתי חדר לשכור במחיר נמוך. ושיש לי כמה אנשים חדשים בחיים שלי שאני יכולה לקרוא להם חברים, ושלמרות שהסיכוי שאראה אותם אחרי שאעזוב את איידהו שואף לאפס, הם תמיד יהיו שם בשבילי, ואני בשבילם. זה לא מובן מאליו. אני מודה על כך שיש לי משפחה וחברים וחברות שאוהבים/ות אותי כפי שאני וכפי שאני לא. שיש לי כמה גרושים בחשבון הבנק ואני יכולה להרשות לעצמי לאטה סויה בבית קפה מדי פעם. שיש לי איפה לישון ומה לקרוא. שיש לי פריבילגיה אפילו לחלום על לימודי דוקטורט. גם זה לא מובן מאליו. אני מודה על הטרנספורמציה הפדגוגית שעברתי בשנתיים האחרונות. אני אחרת מאוד מאיך שהגעתי לפה, מאיך שעזבתי את ישראל. בחודשים האחרונים מבינה עד כמה. אני פחות כועסת ופחות עצובה. אני יותר אופטימית, באופן פרדוקסלי, למרות טירוף המערכות והקריסה הכללית בעולם המערבי, מבחינת כלכלה, חקיקה, זכויות אדם ואלימות כלפי נשים וילדים. למרות המלחמות הארורות והשחיתות בכל מקום. השנה אני מודה על כך שבחרתי להיות מחנכת ושהשכלתי לחלום חלומות טובים וגם להגשים אותם. אני מודה על כך שאני מרגישה בנוח לגמרי עם הפמיניזם הרדיקלי שלי. ושהיו לי סטודנטיות בשנתיים האחרונות ששיגעו אותי וגרמו לי להפוך בראשי שוב ושוב ולהמציא את הפדגוגיה שלי מחדש בכל סמסטר. בכל שיעור. בכל אינטרקציה עמן. שהפסקתי להאשים ולהתבייש. שלמדתי להחליף את הטרמינולוגיה במלים יותר מאפשרות, כמו אחריות.
6. אני מודה על ההזדמנויות המדהימות שהיו לי בשנה האחרונה: קורס עם דונלדו מסדו ורודולפו צ'אבז צ'אבז ודאג פולי. סמינר עם ג'יין אליוט שנתנה לי הסמכה להעביר קורסים של "עיניים כחולות - עיניים חומות" שהיא פיתחה. קורס קיץ על התערבות בינלאומית בסכסוכים שהשתתפתי בו בבלגרד, סרביה. השיעורים שלימדתי בבויסי וההתעקשות שלי שהשתלמה בסופו של דבר להשלים את הלימודים שלי פה, שזה בפני עצמו עניין לא פשוט, לעשות תואר שני באנגלית במדינה לבנה, גזענית, דכאנית, ענייה ובורה. ויחד עם זאת, לראות את כל נקודות האור שכן נמצאות בכל מקום אם רק מתאמצים למצוא אותן. המרצים שכן אכפת להם. הסטודנטים שמבקשים שתשלחי להם עוד כמה קבצים לקרוא, וקונים עותק של הספר שהמלצת בשיעור האחרון ומספרים לך על זה בעיניים נוצצות. והאנשים שפגשתי בדרכים. אילו אנשים יפים, אילו נשים יפות. וחכמות, ומבריקות, ומגניבות.
7. והחברה המיוחדת שלי, בינדרית, שנותנת חיבוק, גם אם הוא טרנס-אטלנטי, דרך הסקייפ. שמאפשרת לך לשבת מולה ולבכות, ולהתנקות, ולהשתחרר. השנה אני מודה עליה מאוד מאוד מאוד.
8. השנה, זו הפעם השלישית, אני בארה"ב בחג ההודיה. גם בפעמיים הקודמות טיילתי (יש לנו שבוע חופש מהאוניברסיטה). בפעמיים הקודמות זה גם היה קשור לבחור. הפעם זה קשור אליי בלבד. ולעתיד שלי. ולחיים שלי. אני יושבת בבית קפה וממלאת טפסים וכותבת חיבורים ומחייכת עם סיפוק. ומזכירה לעצמי שהיי, יש כל כך הרבה על מה להודות. יומולדת 35 כבר חלף לפני חודשיים, ואני עדיין כאן, בריאה ובחיים. מודה על זה שהציצים בריאים, ושהבריאות תקינה, ושהאנגלית שלי מעולה פלוס פלוס, ואני אוהבת ונאהבת ומאושרת.
9. ומודה גם על הפריבילגיה לשבת בבית קפה ולכתוב בבלוג ומרגישה הכרת תודה גדולה לקוראים/ות שלי שמגיעים לפה באדיקות כבר שנים.
10. בברכת תרנגול טופו, וכו' וגו'. תתפנקו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
