יוצאת מארון הקודש

כמו ריחות, יש שירים שלוקחים אותי אחורה בזמן. ומלים, וסיפורים ושמות גם כן. עולם האסוציאציות הפנימי שלי נוטה להיות פסיכי לעתים. מלה נזרקת לאוויר, והופה, כאילו עשר או עשרים שנה לא עברו להן במהירות האור. השיר "כשזה נוגע" של אתי אנקרי, למשל. שבמקרה נפלתי עליו לפני שלוש דקות ביוטיוב. פעם הייתי הרוסה על הדיסק שלה עם הדנדינטרקדונהנה המהפנט שלה. ואנקרי לעולם תציף לי זכרונות של אמיר, שבגיל 21 הייתי דלוקה עליו וקצת מאוהבת, ושיחקנו יחד באותו ארגז חול כמה שבועות עד שהוא טס לטיול של אחרי צבא המסורתי וחזר אחרי שבעה חודשים. ובזמן הזה קצת חיכיתי, אבל לא ממש, אבל בעצם כן. והוא חזר שזוף וחייכן, ונפגשנו, ולא היה שם דבר יותר. ואז עשיתי מסיבה [פעם הייתי עושה המון מסיבות] וגם הוא הוזמן. ומישהו הביא את הגיטרה שלי מהחדר והתחיל לנגן ואני שרתי את "כשזה נוגע" של אנקרי. היו שם איזה עשרים אנשים בסלון ואני שרתי לאמיר. והוא ידע.

ובזמן שזיכרון מוצף לו בשלווה הזאת של הלילה, נוגע-לא-נוגע, שום זיכרון אחר לא מתקרב. לא מעז אפילו לגרוע ולו מעט מהיופי והשקט של ההצפה הרגשית הזאת. אני יכולה לעצום עיניים לרגע מתוק אחד ולהרגיש, באמצעות הזיכרון העורי, את הנשיקות שלו על הגוף שלי, ואת ההבל של הלחישות לו על האוזן ואת הנגיעות הראשונות המהוססות. העור זוכר, את יודעת, הוא זוכר הכל. קראתי פעם מאמר או שניים על יחידת הזיכרון שיש בתאים, שגם כשהם משתכפלים, המטען של הזיכרון נשמר ועובר הלאה. והעור זוכר הכל, מתברר, או אולי זאת רק תיאוריה מופרעת, ואולי זה זיכרון לא ממשי שהמצאתי. אני באמת צריכה לחזור ולבדוק את העניין הזה.

מצד שני, היי, אני יודעת שהעור זוכר הכל. אני לא צריכה מחקר אקדמי בשביל לדעת את זה. כי הוא זוכר. את הליטופים ואת החבטות. את תאונת הדרכים הקלה לפני יותר מ-11 שנה שגרמה לי להפסיק ללמוד נהיגה ומעולם לא לחזור לשיעורים האלה ולוותר לעצמי על הוצאת רשיון. העור זוכר את הנשיקות, והחיבוקים. הוא גם זוכר את הטראומות וההתעללות. הוא ספג הכל, שנים. את הכימותרפיה, למשל. ואת ההקרנות. את הצלקות הוא משמר היטב. והצלקות האלה, של מלים קשות, גם שם. סימנים על הבינפוכו של העפעפיים. כשעוצמים עיניים, הכל שם. והאף לוקח שאיפה עמוקה, והריח שמודבק לאותו זיכרון, או זיכרונות. הכל שם.  

 כמו עץ אנחנו. כמו עץ. הכל נשאר בפנים, ואנחנו צומחים וגובהים, ומתרחבים ועולים מעלה-מעלה. הכל נשאר בבפנוכו. המלים הרכות, והצלקות, האהבה והטראומות. וצדק עוזי וייל כששאל לאן הזיכרון הולך כשאנחנו מתים. לאן באמת. הזיכרון שצרוב לו בתאי העור פשוט כבה? 

 אלה ימים כאלה של שאלות. ג'ון, השכן שלי, גילה לפני שבועיים שיש לו סרטן במוח. הרופאים נתנו לו 3-5 שנים. אין שום הליך רפואי שיכול לעזור לו. אז לא מציעים לו דבר, למעט תרופות שמשככות את התסמינים שנובעים מגידול באונה הקדמית בצד שמאל של הראש. הוא קצת יותר רגוע ונחמד בימים האחרונים. היה שם בכי והמון צעקות וכעס, אוף כמה כעס. והוא קנה אקדח לפני שבועיים. הוא מתכוון להתאבד לפני שהוא יאבד שליטה על החיים שלו. והיה ערב אחד שקראתי משהו שהוא כתב אונליין, וישר חייגתי ואמרתי, היי, ג'ון. תבוא, נדבר. ותוך שתי דקות הוא היה פה. כועס. מדבר על הגידול. וכועס. ומספר שהוא הולך להתאבד. וכועס. והוא לבד. אמריקאים מטומטמים. חמש אחיות יש לו, ואף אחת לא פה כדי להיות איתו, גם לא בכריסמס. לא אמרתי מלה. אבל בלבי חשבתי, ערכי משפחה בתחת שלי. אמריקאים צבועים, מזוייפים. העיקר הם הולכים לכנסייה כל יום ראשון. דיברנו חמש או שש שעות. והקשבתי לו. והחזקתי לו את היד. הוא יודע על סרטן השד שלי מלפני ארבע שנים. אבל אי אפשר להשוות. אי אפשר לכרות מוח. אין מה לעשות במקרה שלו. ודיברנו על אומץ וערכים ומה חשוב. והוא שאל מה הייתי עושה. אז אמרתי שהייתי מוכרת את הבית ועם הכסף הייתי עושה מסיבת פרידה ענקית ואז הולכת לטייל במקומות שהכי הייתי רוצה לבקר. הייתי טסה לאלסקה ולהוואי. ולנורבגיה. ולצרפת וספרד. הייתי מטיילת באנטרטיקה ואז כשהיה נגמר המסלול שלי, הייתי הולכת למות בהודו. ואז ג'ון אמר, אבל בכל זאת מתים, מה זה משנה איפה מטיילים לפני. ואני אמרתי, כן, אבל איזה מגניב זה יהיה לראות את כל המקומות האלה לפני. אולי אחרי שמתים אפשר לבחור לאן מתגלגלים חזרה, ואז יש לך רעיונות.

 מקודם ג'ון בא לבקר, עם שלוש הכלבות המהממות שלו. קבענו שאני מבשלת ביום ראשון ארוחה חגיגית לכריסמס. הוא הזכיר לי שהוא לא נוצרי. הזכרתי לו שאני יהודיה. אני אבשל משהו מזרח-תיכוני. יש לג'ון איזה פיקסציה עם גמלים. לא יכולה להסביר. אבל בכל פעם שאנחנו נפגשים יש לו מה לומר על גמלים. זה דווקא מצחיק. ג'ון הוא חכם ומצחיק ושנון. הוא חיה פוליטית אבל לא אקטיביסט. יותר אנרכיסט כורסא שזועם כשהוא צופה בחדשות, ורוטן על הרפובליקנים שהרסו את המדינה. ג'ון הוא האמריקאי היחיד שאני מכירה שיש לו כל כך הרבה ידע מופרך על גמלים. 

 אז עכשיו אני יוצרת זיכרונות חדשים, כל הזמן. את חלקם אני מתעדת - בתמונות, בטקסטים. הזיכרונות הטובים החדשים שלי מהשנה האחרונה קשורים לחברות שלי עם ג'ון שגר מעבר לכביש. הם גם קשורים לקייט התראפיסטית שהיה לי העונג לפגוש פעמיים-שלוש בחודש בזמן הלימודים ושעזרה לי לקבל את ההחלטות שהכי נכונות לי. קייט היא גרמניה, ולא נבהלת מבדיחות שואה. הוא מגניבה ומלאת חמלה, וזה היה אחד המפגשים הכי הכי מועילים ומעולים בבויסי. בגלל שהיא מגרמניה וחיה בארה"ב רק כמה שנים, גם לה יש את המבט החיצוני על התרבות המקולקלת של האמריקאים, בעיקר לנוכח הצביעות ההו-כה מרגיזה ורקובה. לפעמים הייתי מספרת לה משהו והיא הייתה אומרת "אני יודעת!!". ולשתינו לפעמים היו מתבלבלות המלים, והיינו צוחקות על ששתינו לא דוברות אנגלית כשפה ילידית ואנחנו יכולות להבין האחת את רעותה בגלל החוויה המשותפת שלנו. 

 הזיכרונות החדשים שלי מהשנתיים האחרונות קשורות למנעד רחב כל כך של אנשים חדשים, ורגשות, ואירועים. וגם נופים ומאכלים ושפות. הזיכרונות החדשים נוצרו בניו אורלינס ובפורטלנד. בניו יורק ובסן פרנסיסקו. ברינו ובאל פאסו. באוסטין ובאלבקורקי ובילו סטון פארק. הם נוצרו עם צ'רלס והילבורן, עם קים ובראד. עם אולגי ולינדה. עם ג'ייק וג'ייסון. וסה-יון וקלאודיה. ורוברטו וארתורו. הם נוצרו עם כריסטופר ושרה, וטורי ולינדסי. עם ג'ון וליילקה, וסטן ומיכל. וגם עם מייקל ובלנקה, כריסטיאן ונורם, קרולינה וכריסטינה. ולינאה, קולט, יו-אן, ומוחמד ואניס. ואלווה, וליזט, ועומר, וסוניה, וג'ני וכריסטי, ודונלדו, וג'יימי, וג'סי, וכרמן, ורודולפו ודאג וקלי וקיילי וכריסטי ומונק. וג'ורג' וברברה וסטיב וטינה וצ'ייס ופייטון ובו. וג'ף וג'ין ופרדי ודבי. ועוד עשרות או מאות נשים וגברים שיצא לי במקרה לדבר עמם, או לרקוד איתם, או להכיר אותם בארוחת ערב אצל חברים משותפים. וילדים מתוקים כמו ג'יידן, הילד הכי מבריק שאני מכירה, וריימונד, התינוק הכי מהמם שיש בבויסי כיום, והיילי שלימדתי לחבק עצים בפארק, ואנטוניה שאוהבת לרקוד ולמרוח לק על האצבעות ברגליים רק עם אמא שלה. 

 את כל האנשים והמראות והנופים והנסיעות; את כל הקורסים והספרים באנגלית והשעות ששרפתי על כתיבה. את כל החיבוקים, והנשיקות, והסקס והאינטימיות; והבדיחות, והמלים החדשות שלמדתי כל יום; ואת כל הריחות והצבעים והשפות והמוסיקה. את כל אלה אני נושאת בתוכי. כמו עץ. כל האנשים האלה, כל החוויות האלה. מתחילה לספור לאחור את הימים בארה"ב והלב שלי נשבר. לא רוצה לעזוב, לא רוצה להישאר. אנקרי מזמזת לי ברקע "לא רוצה לגעת עוד, אם זה כואב כשזה נוגע". אלוהים, כמה שהיא מפסידה. עדיף לגעת ולכאוב, מלֹא לגעת בכלל.