יוצאת מארון הקודש

מסוג השלוש בבוקר שאת יודעת שעשר דקות אחרי שתצאי מהמיטה כדי לכתוב פוסט, את תתחרטי על זה שהנה הלך לו לילה שכולו תנאים מצוינים לשינה. החלון רבע פתוח, 13 מעלות בחוץ. עדיין מתכסה בפוך (סינטטי), לא צריכה יותר פיג'מה ארוכת שרוולים. משהו מתרגש עליי בשבועות האחרונים. אני ישנה היטב רוב הזמן, אך לפעמים אני סתם מעוכה מרוב מחשבות חצי-מבושלות. מסמנת לי מטרות, עורכת רשימות. עומדת בחלק מהיעדים, מוחקת שורות, בונה רשימות חדשות. וחוזר חלילה. 

לא כתבתי פוסט כבר חודשים ארוכים. וזה לא כי לא היה לי מה לכתוב. אני נפעמת מכמויות המידע שזורמות לי בין שתי אונות המוח, שפעם היו מנתבות את אצבעותיי להקליד גם פוסטים בני שלוש שורות, לעתים חמישה בשבוע. לא כתבתי, אבל חשבתי והרהרתי. ושיתפתי חברות, בקול רם, וכתבתי מלים ומשפטים לעצמי, ביומן. והתרחקתי. כבר כמה שנים שאני מרוחקת, מבחירה. ואני מאושרת.

אז לפני שנה וחצי בערך (דצמבר 2012) סיימתי תואר שני. התאהבתי בבחור ונשארתי בבויסי, איידהו. נפרדתי מהבחור ועדיין נשארתי, כי מצאתי פה עבודה. ובין לבין, אפליקיישנים לדוקטורט. שמונה במספר. חמישה מוסדות אקדמיים קיבלו אותי, בחרתי באחד שהציע לי מלגה נדיבה. כל התוכניות היו מעולות. כאלה שגם אם הייתי מתקבלת רק לאחת, עדיין הייתי מבסוטה-עד-השמים. לא הייתי מתבאסת ואומרת "האמת, לא באמת רציתי ללכת לשם". לא היו ברירות מחדל. דוקטורט זה עניין רציני. באוגוסט הקרוב אני מתחילה דוקטורט, והפעם בחוף המזרחי, בצפון קרולינה. אני מתרגשת וחוששת. יש לי מיליון סיבות למה לעשות דוקטורט, ומספר זהה למה לא. אבל זה דוקטורט, ואני עושה את זה. קולגה מהאוניברסיטה אמר לי שהסוד להצליח ולהשלים דוקטורט הוא התמדה וסבלנות. וברגע שארצה להרים ידיים ולהגיד חלאס, לא מסוגלת יותר, זה הרגע שבו אשלים אותו. חברות, חברים וקולגות שעברו וחוו במלואו את המסלול של דוקטורט משיאים לי עצות, טופחים לי על השכם כשאני פורטת מולם את התוכניות שלי. ובכל פעם שאני מנהלת שיחה על ענייני אקדמיה ודוקטורטים, משהו מתרגש לי בבטן. כשאני שוטחת באוזניי חבריי/ותיי את תחום המחקר שאני רוצה להתמקד בו, יש לי דמעות בעיניים, גם שנה ומשהו אחרי שהתישבתי והתחלתי לכתוב מה אני רוצה לעשות בדוקטורט. לפני שנתיים זה היה רק אבסטרקט. וזה התחיל בגלל ספר של איב אנסלר שקראתי. הספר, I Am an Emotioanl Creature עשה לי בלאגן מיטיב. מהבלאגנים האלה שאת מתנגדת להם במגע ראשון, אבל אחרי שאת מאפשרת לעצמך לחוות אותו במלואו, את אומרת, איזה יופי של בלאגן. איזו בת מזל אני שבאת והתדפקת לי על הדלת. בוא, תיכנס, שאכין לך תה עם עליי מרווה? 

וזה פחות הספר עצמו, האמת, שהוא מצוין, ומומלץ וראוי לקריאות חוזרות ונשנות, כי אנחנו משתנות כל הזמן, ובכל פעם קוראות ספר מפרספקטיבה שונה. זאת ההקדמה שזיעזעה את עולמי ודרשה את תשומת לבי המיידית. ההקדמה, שנכתבה על ידי קרול גיליגן (Carol Gilligan), כוללת פיסקה שבה היא אומרת משהו מאוד ברור על איך אנחנו - כילדות, כנערות, כנשים - מחונכות לרצות (עם שווא על ה-ל' ופתח על ה-ר'. לרצות. To Please). כן, אני יודעת, זה ברור מאליו עכשיו, ואני איפשהו ידעתי את זה בחלק האחורי של המוח שלי. אבל האופן שבו גיליגן כתבה את הפיסקה הההיא גרם לי להניח את הספר בצד ולצאת החוצה להליכה. מי שמכירה אותי יודעת, שאני לא הטיפוס שיצא להליכה כשבחוץ נורא נורא קר (קראתי את הספר בינואר, בעודי בבויסי, מינוס 10 מעלות). אבל יצאתי. והלכתי. אמנם לא בקטע פורסט גאמפי, אבל עדיין. ובעודי הולכת, עשיתי לי בראש רשימות. איפה אני מרצה אחרים - כל הזמן. איפה אני מפחדת שלא יאהבו אותי או יגידו עליי או בפני מלים קשות. איפה אני דואגת לא להכעיס, לא להעליב. איפה אני משתיקה את עצמי, מצנזרת את עצמי, שמה את עצמי במקומות לא נוחים רק כדי שלא יגידו משהו רע עליי או יפסיקו לאהוב אותי. איך במקומות מסוימים אני חזקה ומבטאת את עצמי במלואי, אבל בפנים יש את רויטל בת ה-15 שעדיין לא מבינה איך קיבלו אותה לתואר שני - גם אחרי שסיימה אותו בהצלחה עם המלצות וציונים שפילסו דרך לקבלה לדוקטורט בחמישה מוסדות אקדמיים. 

הצנזורה העצמית הזאת, הפחד הזה שמכרסם בי בכל פעם שאני רוצה לעשות קפיצה - גם אם מדובר בחמישה סנטימטרים לכיוון מסוים - כי יש את הבת 15 בתוכי שעדיין לא מאמינה שעשרים שנה אחר כך הגענו, היא ואני, לאן שהגענו. שבאוגוסט אנחנו מתחילות דוקטורט, עם מלגה מלאה. נכון, אנחנו עדיין רווקות. אבל הבת 15 שבתוכי היא רומנטיקנית ללא תקנה, וגם הבת 36 כזאת, האמת. אז אנחנו בסדר. מה שצריך לקרות - יקרה.

הצנזורה העצמית והפחדים וה"את בטוחה שזה באמת מה שאת רוצה?" - הם האמא והאבא של השיתוק הזה שאנחנו דנות את עצמנו לעתים מלעשות משהו שאולי בהתחלה נראה אי אפשרי, והוא ממשיך להיראות בלתי אפשרי עד שאנחנו עושות אותו בכל זאת כי הוא אפשרי. לפני תשע עשרה שנים העיפו אותי מהתיכון (אחד התיכונים העיוניים הכי טובים בעיר. הגעתי לשם עם ממוצע של 96 או משהו כזה). עברתי לתיכון אחר ונשארתי כיתה. בגיל 17 חוויתי משבר חינוכי והבנתי - לראשונה - אבל ממש הבנתי איך הסללה עובדת. איך מגמות בתיכון מסלילות אותנו. עוד לא עשיתי את הקישורים, הייתי כמעט בת 17, עם שבעה שליליים בסוף י"א. המצאתי את הקונספט של "למידה מרחוק" עוד לפני שהיה אינטרנט. הייתי לוקחת ספר או שניים, סיגריות וסנדוויץ' והולכת לים. במקום את האוטובוס שלוקח אותי לתיכון, לקחתי את זה שמביא אותי לים. וככה, ימים שלמים, ספרים שלמים. בחוף הים. בגיל 17, כשהעיפו אותי מהתיכון, ידעתי המון. היה לי מלא ידע ומלים ורעיונות, אבל בכאוס. ובכאוס, כידוע, גם שם יש סדר, גם אם הוא לא נראה במבט ראשון. וכך היה. הלכתי לתיכון אחר. הם השאירו אותי כיתה ושמו אותי בכיתה של המזכירות. היו לנו שיעורי הקלדה עיוורת. החשבון היה ברמה של כיתה ד'. למדנו שברים פשוטים. התלמידים/ות שם היו בשביל לקבל תעודת 12 שנות לימוד. אף אחד לא איתגר אותנו. בשיעורים הייתי יושבת עם הספרים שלי וקוראת, או מבריזה ויושבת בספרייה. אני לא הייתי החכמה היחידה בכיתה הזאת. אבל אחרי שבועיים הלכתי לרכז הפדגוגי ואמרתי שאני רוצה לעשות בגרות מלאה, ולא ברור לי למה שמו אותי במגמת מזכירות. דיברנו בערך שעה בחדר שלו, על ספרים בעיקר. הוא הכניס אותי לכיתה שלו. החיים עדיין היו לא פשוטים לי מבחינה אישית (שבעה שליליים בסוף י"א זה סימן מובהק שמשהו קורה בחיים של בת 16, נכון?). שנתיים עברו, סיימתי תיכון (אין לי בגרות מלאה) בקושי עם המון שישיות ושביעיות. מעולם לא ניגשתי לבגרות במתמטיקה. את התואר הראשון שלי התחלתי רק בגיל 30. 

התואר הראשון והתואר השני עזרו לי לעשות סדר בכאוס. לגלות תבניות. לגלות את עצמי מחדש. לראות איך דווקא מתוך הסיפור האישי שלי, של אחת שבעצם מעולם לא סיימה תיכון, מצאה בית לעצמה, אחרי שנים ארוכות של חיפוש, בתואר הראשון. דווקא בסמינר הקיבוצים. דווקא בתור מורה. אחרי כמה שנים של אקטיביזם במקרה שמעתי על התוכנית לחינוך פמיניסטי-ביקורתי. ושם, לראשונה, למדתי שיש לי זכויות. ושם נחשפתי לכל מיני הוגות והוגים ותיאוריות ביקורתיות ופמיניזם בגישה אקדמית וקראתי מחקרים וכאלה. וזה עשה לי טוב. והמשכתי. ועשיתי תואר שני. ועכשיו אני ממשיכה לדוקטורט. 

אני עדיין מרצה, לפעמים. עם פתח ב-ר', כן? אבל הרבה פחות. בשנים האחרונות למדתי להציב גבולות. למדתי להגיד "לא, תודה" ו"לא רוצה" בלי לחטוף התקף חרדה שמא יוקיעו אותי לעולמי עד ויחרימו אותי. למדתי להגיד מה אני רוצה או צריכה (ולעתים שילמתי על זה מחיר) או חולמת. למדתי לקחת את החלומות שלי ולשים אותם על דף נייר ולפרק אותם לגורמים ראשוניים ולהכין תוכנית. את לא יכולה לעשות את זה אחרת. את פשוט לא יכולה. יש לי אקס שפעם אמר לי שהבעיה הכי גדולה שלי היא שאני מכוונת "רחוק מדי, גבוה מדי". אני לא אשכח את המלים שלו, כשהייתי בת 22 ומאוהבת בו עד מעל הראש. במשך שנים המשכתי להאמין לו, והנמכתי את המבט ואת המטרות. בכל פעם שחשבתי על לעשות משהו, הבת 15 שבתוכי צרחה עליי ואמרה "השתגעת?! שתינו יודעות שאת לא מסוגלת, למה בכלל לטרוח". ושנים ארוכות האמנתי גם לה. 

בכולנו יש את הילד או הילדה, בגילאים שונים, שאומרים לנו שאנחנו לא יכולים ולא מסוגלים. האמת היא שלפעמים זה נכון. יש דברים שאני לא יכולה לעשות, ואני בסדר עם זה. אבל יש דברים שאני כן יודעת. ואני טובה בהם. הבת 15 או ה-17 או ה-22 הם הקולות הפנימיים שלי, שאומרים לי שאני לא מסוגלת. לכולנו יש את הקולות האלה.הדברים שאמרו לכם בבית (הורים, אחים גדולים) או בבית ספר (מורות, מורים, יועצת ומנהל תיכון שלא ראו אתכם ולא בדקו למה אתם לא מגיעים לבית ספר ולמה סיימתם כיתה י"א עם שבעה שליליים, למשל) הפכו לקול הפנימי שלכם. כי ככה זה עובד. אם תגידו מספיק פעמים לתלמיד או לילד שלכם שהוא מטומטם. שכל מה שהוא יכול לעשות זה שברים פשוטים בכיתה י"א והקלדה עיוורת ולשכנע אותו שלפחות יהיה לו מקצוע ביד, זה מה שהוא יהיה, מה שיעשה. 

אם הציפיות שלכם ברצפה, כך ייראו ההישגים שלנו. כשאנחנו ילדים וילדות, אנחנו לומדים הכל ממכם. אתם המודלים שלנו - של אהבה, נתינה, חמלה, נדיבות, סליחה. וגם של כעס ותסכול ואלימות. בל הוקס כתבה פעם שהדבר הכי מהפכני שאנחנו יכולים לעשות במציאות של היום, הוא לאהוב (אני כמעט בטוחה שזאת היתה בל הוקס. כמעט חמש בבוקר פה עכשיו, אז התנצלות מראש אם שייכתי לה את האמירה הלא נכונה. אבל זה נשמע לגמרי כמוה, נכון?). אני אוסיף שחשוב לא פחות הוא לאהוב את עצמנו, כפי שאנחנו וכפי שאנחנו לא. 

שלוש בבוקר הפך לחמש בבוקר. תודה שבאת לקרוא. 

שבת שלום,

רויטל