יוצאת מארון הקודש

שכן טוב מת לפני חודש, היום הייתה אזכרה וגילוי מצבה. הוא טמון כעת ליד אשתו, זכרה לברכה.

בית קברות כפרי שכזה, אווירה פסטורלית, ככה אני הכי מעדיפה. בתי קברות קטנים, מרווחים, לא כמו התעשייות שבחולון ובצומת ירקון. התכנסנו כולנו, משפחה וחברים, הוקראו הספדים, היו דמעות. מרגש. איש בן 80, גסס בימיו האחרונים מסרטן קשה במיוחד, מורפיום הוזרק לו בסיטונאות עד הרגע האחרון. הנכדים, הנינים, החברים ששרדו באושוויץ - כולם הגיעו. השכן שלנו, בוגר אושוויץ (B.A), שרד את התופת והזוועות, עלה בגפו למדינת ישראל, אחרי ששלוש שנים לא ראה אור יום, כי עבד במכרות. הקים משפחה, חקלאי, כמו כל השכנים שלנו בסביבה. הותיר אחריו מורשת, אין ספק.

ובכל זאת, היה היום שוס. הרב, ג'ינג'י ארוך זקן, צעיר הייתי אומרת. חביב ומסביר פנים. עמד מעל המצבה, התפלל את התפילות המוכרות. אני עומדת מולו, משהו לא מסתדר לי. הוא עושה כל מיני פאוזות לא ברורות בין תפילה לתפילה. אני מסתכלת טוב לעברו, וקולטת: הרב אוחז בפאלם קטן, ועם עט החריתה עושה חיפוש לאותיות של שם השכן שלי, בשביל התפילות. פעם ראשונה שאני רואה דבר כזה. יצאו לי קצת "ציחקוקי בית קברות" לא רצוניים. האיש שלי מביט בי כשואל "מה קרה?", אני לוחשת לו לאוזן "הרב עם פאלם. תראה מה זה". אחר כך גם האיש שלי נתקף בצחקוקים בלתי נשלטים. אנחנו צועדים לאט אחורה, מתרחקים. "אני אדירים", אמר וכבש צחוק ששוחרר אחר כך במכונית עם חלונות סגורים.

אחר כך הלכנו לביתו של המת, קצת תפילות וכיבוד טעים. קפה בכוסות קלקר. "אני חייב לדבר איתו", אמר האיש שלי וניגש אליו. "תראה לי", הוא ביקש. "את מה?", ענה לו הג'ינג'י בשחור. "את הפאלם", אמר האיש שלי. הג'ינג'י הוציא מכיסו את המחשבון והציגו. "פעם ראשונה שאני רואה את זה", אמר האיש שלי. "מה שטוב בזה, שלא צריך להוריד עדכונים", אמר הרב. "אין גרסאות חדשות, ישתבח שמו". "ישתבח, ישתבח", אמר האיש שלי.