יוצאת מארון הקודש

זה היה יום מגעיל במיוחד. היה איזה סידור ארוך בתל אביב, אז נסעתי בצהריים (שרב מגעיל). גם לאיש שלי היתה איזו פגישה ("רק חותם על כמה מסמכים בשביל המר"ן וכבר חוזר"), אז קבענו שבחמש הוא אוסף אותי באיזה צומת ראשי. הגענו, האוטו היה חם מדי, בלגן שלם של מים רותחים ברדיאטור, לא נעים. שפכנו שישייה של מים מינרלים לרדיאטור ומסביבנו התקהלו נחילים של ברחשים. בהתחלה חשבתי שזה בגלל השרב ואולי זה משהו מקומי בצומת, זה קורה לפעמים. אבל נכנסו לאבן גבירול ומשם לפרישמן. וגם בפרישמן, איפה שהוא הותיר אותי עם חלונות פתוחים (כי המיזוג לא עבד) וערימות של ברחשים התיישבו לי על הגוף והבגדים. אחרי 20 דקות הוא חזר, גם אליו נדבקו כמה איברים חיצוניים של ברחשים על כל הבגדים והגוף. נסענו חזרה הביתה, רטנתי ("בשביל מה היית צריך לברוא אותם?!) כל הדרך חזרה, הוא נבח קצת עם חרון אפו ("גם להם יש יעוד!" אפשר לחשוב שאת מכירה אותי מאתמול!"). אני התעצבנתי ("אבל זה לא לעניין! גם שרב וגם ברחשים? אני לא חטאתי!"), הוא התעצבן בחזרה ("לא הכל קשור אלייך!"). בבית מקלחת, קילפתי כל מיני חתיכות כנפיים מעצמי. זה מוזר. אחר כך מרחנו כל מיני קרמים. עכשיו אנחנו יושבים עם הקפה (הוא בסלון עם הכרובים החדשים שהגיעו השבוע, אני מול המחשב, בדיוק קוראת באינטרנט ונזכרת במכה השלישית). סתם, שתדעו. שלא תחשבו שזה בכוונה. גם אני שאפתי ברחשים.