יוצאת מארון הקודש

החופשה הייתה נעימה. לא עשיתי בה הרבה, היו חיכוכים עם האיש ופשוט עזבתי לכמה ימים ארוכים. לאחרונה הוא עולה לי על העצבים. כועס, נרגן, עצבני, חרון אפו משפיע על הזוגיות ארוכת השנים שלנו, וכולם סובלים. בעיקר הוא, האמת. הוא גם לא מדבר הרבה. בשביל מישהו שהוריד ציווים במשך מאות שנים ואפילו דאג לתעד אותם בספר הכי נמכר בעולם, הוא הפך לשתקן בזמן האחרון. אני מנסה לשוחח איתו, לרכך אותו. פעמיים ניסיתי אפילו לפתות. קניתי חלוק חצי-שקוף, שתי חזיות זנותיות להפליא, דיסק רומנטי, נרות ריחניים, שמנים ארומתיים - וכלום. נאדה. גורנישט מיטנישט. האיש עובר משבר גיל 40 אלף. אבל מי סופר.

אז אמרתי יאללה. שיהיה. אוהבת אותו, עוזבת אותו לכמה ימים שהפכו לשבועות. נחתי מחוץ לבית. ואז הכרתי איש אחר. ויש עכשיו מחשבות על ניאוף, מהסוג הישן והלא-ממש-טוב. אבל הן רק מחשבות, לא יותר. פלרטוטיים וורבאליים ותו לאו. הוא מחזר אחריי במרץ ואני חצי-נעתרת למילים המתוקות שלו. והאיש שלי יודע, כי - לא שזו הפתעה - הוא יודע הכל. יודע ושותק, ולא נלחם עליי, כמו פעם, כשחיזר וביטא את אהבתו באלף ואחד ניסים שונים, בהמצאות ואלתורים מהממים. פעם כשרבנו, הוא המציא את התוכים וצבע אותם בצבעים עזים. פעם אחרת, כשהרגשתי קצת רע, הוא החליט על הפיכת האזור מתחת לאוזן למקום רגיש במיוחד, שנכנע אוטומטית להתנשפויות קצרות שהולכות נהדר עם נגיסות בתנוך האוזן. קודם, תבינו, האוזן הייתה פונקציונלית לגמרי. לשמוע, להאזין. חוש. ואז ההפתעה ההיא, הוסיף את אפקט הרגישות ומאז, אוהו כמה זוגות נכנעו למתיקות הזו שסביב האוזניים.

אז עכשיו אתם יודעים מאיפה כל הרגישות הזו באיזור האוזן הגיעה.

ועכשיו אני מחכה שהאיש שלי יבוא ויגיד לי מה מפריע לו.