יוצאת מארון הקודש

מתחברת לאינטרנט, פותחת ת'אאוטלוק אקספרס ואין מיילים חדשים. פעם ראשונה שזה קורה לי. שום מייל, שום ניוזלטר מאיזה ארגון חברתי שמארגן ערב התרמה, שום סיפורים על מה קורה בשטח, כלום. יום שישי בערב, מחכה שסידני בריסטו תתחיל לבעוט בכמה ישבנים ובינתיים מאזינה ל-88 אף אם.

האיש שלי לא בבית היום. השבוע הגיעה קבוצה חדשה של שני כרובים ושלוש כרוביות (אחד התאבד, אחד תאונת דרכים, שתיים סרטן ואחת עדיין מחכה לנתיחה באבו-כביר ביום ראשון על הבוקר. אני מהמרת על מנת יתר, אבל שישאר בינינו). כולם בני פחות מ-30, מבוהלים עד כדי היסטריה. האיש שלי החליט לקחת אותם לקמפינג בחורשת טל (אם אתם בסביבה, לכו תגידו שלום) בשביל להתרגע קצת.

נשארתי בבית עם גבי ורונה, שבשלב מסויים יצטרכו להתגלגל חזרה. הם בודקים כמה הצעות לאן להתגלגל, ועדיין לא בחרו לאן. זה נחמד אני חושבת, שהם מקבלים את היכולת לבחור. זו לא החלטה פשוטה. נראה לי שקורה משהו ביניהם, שזה לכשעצמו משמח אותי, אבל זה לא פשוט. רונה ביקשה ממני השבוע לייעץ לה לאן להתגלגל הלאה. אישה טובה רונה, הייתה נשואה, ילדים. כל הקומפלט. בגיל 42 החליקה באמבטיה. "איזה מוות טפשי", היא היתה אומרת בהתחלה שלה כאן. לקח לה זמן להבין שאין שום אספקט טפשי במוות. דחפתי לה כמה ספרים של הדאלי לאמה שתקרא, והסברתי לה כמה דברים לגבי תרגולת הגלגולים. יש אישה אחת בקריית מוצקין שעוברת טיפולי מבחנה כבר שש שנים ותיכנס להריון בחודש הקרוב, ואני חושבת שרונה יכולה להיות תינוקת נפלאה שתגדל להיות ילדה, נערה ואישה נהדרת ותביא המון אושר לאישה הזו במוצקין. גם גבי רוצה להתגלגל כבר, אבל אצלו זה ייקח קצת יותר זמן.

לפעמים אני מקנאה בהם, אבל רק קצת. כי זה לא פשוט. למות. להיות מודע לזה שמישהו מתאבל עליהם. ואז לחזור חזרה ולא לזכור כמעט כלום. ואני בכוונה אומרת כמעט כלום, כי אף תינוק - וכדאי שתזכרו את זה - לא נולד טאבולה ראסה. יש דברים שנשארים. תכונות אופי, דפוסי התנהגות, שאיפות, חלומות. הכי מצער עבורי זו הפרידה מהם. בכל פעם שאיזה כרוב או כרובית מסיימים את תקופת ההמתנה אצלנו אני נקרעת כולי. כי אני אוהבת כל אחד ואחת מהם וקשה להיפרד. פשוט קשה.

לפעמים אני רוצה גם בעצמי - אפילו שאני לא יכולה - להתגלגל לאן שהוא מחדש. ולא לזכור מאיפה באתי. לפעמים כל העול הזה בלהיות בזוגיות הזו מעייפת אותי. אבל אז אני פוגשת אנשים כמו גבי ורונה, או ירון שעזב לפני חודשיים. ואני מבינה כמה זה אנוכי ולא ריאלי בכלל לרצות להיות או לעשות משהו אחר.