אני לא נשואה, אבל מתה על חתונות. בדרך-כלל יש משהו מקסים ומרגש במיוחד בחתונות. לפחות לאלה שהשתתפתי בהן כאורחת. הלילה חגגתי בחתונה נהדרת. החופה היתה מרגשת, חתן חתיך, כלה יפהפיה, הרב מ"צוהר" קרע אותנו מצחוק, ועבור האיש שלי ללכת לחתונה זה תמיד משהו בלתי רגיל. "לעזאזל הסטטיסטיקות", הוא לוחש לי אחרי שהחתן שובר את הכוס, "תראי איך הם מאוהבים ומחייכים. תראי איך הוא מוחה בעדינות את הדמעה מהלחי שלה. תראי כמה אהבה יש פה בין כולם. כמה יפה. כמה". אני מחזיקה לאיש שלי את היד ברעדה קלה, ונזכרת איך פעם, אני והוא היינו ככה, בלי הרבה קמטים ועול של עולם שלם, איך פעם היה פשוט יותר. רק נזכרת. לא מתגעגעת. היום יש בונוסים אחרים מאשר פעם. יש אינטרנט, למשל. ומשלוחים עד הבית של ג'חנון. יש גם הפריות מבחנה ומקלטים לנשים מוכות. יש דברים טובים שקורים כאן ושם ובכל מקום, למרות כל החרא מסביב. ויש גם המון אהבה. לפעמים אנחנו הולכים לחתונות רק בשביל להרגיש את האהבה הזו שיש בין אנשים. מחזיקים ידיים, רועדים מהמעמד, הרב מסלסל תפילות, האמא של החתן מתייפחת, האבא של הכלה מתנהג - נו - כמו שכל אבא של כלה מתנהג בחתונות.
היה אוכל מצויין (רק מה יהיה עם כל המזנונים האלה, בגילנו כל תור מביא לכאבים בקרסוליים), היתה מוזיקה נהדרת, אפילו רקדנו בחלק מהשירים). כמה נדיר זה למצוא דיג'יי עם חיוך הורס שאיך שאת מבקשת את "ג'מלי פורוש" של אהוד בנאי, העיניים שלו ישר נוצצות, הוא שולף את הדיסק ומשמיע. וכולם רוקדים ומוחאים כפיים ועושים קולולולולו יחד עם השיר, בדיוק ברגע הנכון. אחרי החתונה ניגשתי עם האיש שלי לדיג'יי והודנו לו. הוא באמת היה נפלא.
בקרוב אצלכם, עם ההבטחה הזו בעיניים, וההתרגשות הגדולה. נכון, לא חייבים להתחתן, ואני תמיד בעד להקפיד להתחתן מהסיבות הנכונות, וכשזה באמת מרגיש נכון ושלם. לא בלחץ, עם המון אהבה מנצחת, ושמחה גדולה בלב והמון המון תום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
