יוצאת מארון הקודש

ראיתי את "הסיפור שלי" עם שירה פליקס בערוץ 10. היא ראיינה את חגית (כהן) בת חן. אישה מקסימה ומעניינת ביותר שכבר למעלה מ-20 שנה מטיילת בכל העולם. אני יושבת מול הטלוויזיה ומקשיבה בעיון רב לראיון החביב (שירה פליקס הזו, בחיי שהיא צריכה להוריד קצת טורים עם הניסיונות העלובים שלה פה ושם להכניס מרואיינים/ות שלה לפינות עם שאלות/הערות פופוליסטיות כמו "את לא נראית ערבייה" או "את די חריגה". אם באת לשפוט את המרואיינים שלך, את מעצבנת את הצופים. לא חייבים לשפוט. אולי כדאי שתלמד להקשיב כמו המרואיינת שלה הלילה, חגית כהן).

לעשות את הסיפור קצר יותר, לאורך כל הראיון אני מנסה להבין מאיפה הדיבור הזה של חגית (כהן) בת חן מוכר לי. יש לה עברית של פעם, דיקציה של מורה בלשון, היא רהוטה במיוחד, עונה בלשון עשירה במיוחד, עם הדגשות לשוניות נכונות ומשתמשת במילים שכבר לא כל כך שומעים. ועכשיו נפל לי האסימון. היא נשמעת כמו נחמה בת יפונה, הקריקטורה המתנחלת ב"אחורי החדשות" עם יאיר ניצני.

עכשיו אני רגועה ובאמת יכולה ללכת לישון.

באהבה עד-הבוקר-לפחות,

אלה.