יוצאת מארון הקודש

בחיאת אמא שלך, מספיק עם הערות הביניים כשאת מראיינת אנשים. די, מספיק, נמאס.

יושבת אישה נאה ומקסימה, שמספרת איך השילה ממשקלה 132 ק"ג (כל הכבוד!), ובמהלך הסיפור מספרת על רופא שפגשה שהביט בה תוך כדי שהוא מסתובב סביבה. "חג סביב מעגלי השומן", מעירה שירה פליקס ואני התרגזתי מההערה המטופשת וחסרת הטאקט הזו. שירה פליקס, לא משנה כמה מעניינים המרואיינים שלה, חייבת להביא הערות כאילו אמפטיות או מה-שזה-לא-יהיה, ויוצאת לוזרית שלא יודעת לראיין. או אם אהיה ספציפית יותר: הופכת להיות חלק מהסיפור שמסופר בראיון (בתפקיד השופטת-בוררת, תפקיד שהיא לפעמים מגניבה לקידמת המצלמה) .

להקשיב. להקשיב למרואיינים, לא להעיר הערות מיותרות. להתאפק, אם אפשר, בלהראות כמה את כביכול שנונה/מצחיקה ו/או מבינה עניין. זה לא עושה לך יותר מדי כבוד, ואני, תבינו, אוהבת את התוכנית הזו, אבל רק את החלקים בהם המרואיינים מדברים. לא את הרפליקות הלא מועילות בעליל של גיברת פליקס הנכבדה.