יוצאת מארון הקודש

מהדורות החדשות, בלופים אינסופיים, מציגים את אותם מתנחלים, עם חולצות כתומות שעליהם מודפסת "יש בי אהבה והיא תנצח". היא לא ניצחה. לא הייתה שם אהבה. אפילו לא קמצוץ. הם השליכו שמן, ביצים, חפצים חדים ויש חשד שגם חוצמה הותזה לעבר שוטרים. זו לא אהבה, זו אלימות. זו אלימות מכוערת ומזעזעת, עינוי של ממש לאלה שנשלחו לפנות את המתנחלים.

המתנחלים בכו, מחו - וזה עוד משהו שאני יכולה להבין. הם בכו והתפללו בצעקה של ממש בבתים, בבתי הכנסת, ברחובות. ובצד השני של המטבע ראינו איך הורים לא בוחלים בדרמות מכוערות ומעוותות ושלחו את ילדיהם הקטנים לשאול חיילים בני 19 "למה אתה מגרש אותי מהבית שלי". סימה קדמון כתבה אתמול בויינט על כך שהמתנחלים לא בוכים על כך שהם מפונים מביתם. הם בוכים על אובדן אדנותם: "אותם אנשים המבוצרים ברצועה ומבזים את חוקי המדינה בוכים על כך שהחוקים השתנו. הם קובלים על כך שמישהו שם קץ לבלעדיות שלהם, לאקסקלוסיביות שלהם. שפתאום, אחרי למעלה מ-35 שנה שהם, אדוני הארץ, מכופפים ממשלות, קמה פתאום ממשלת ואמרה "די". שאחרי עשרות שנים שבהן הפכו את צה"ל לחברת האבטחה הפרטית שלהם, פתאום הצבא הזה משרת אינטרס אחר".

גם השימוש המכוער בסמלים של שואת העם היהודי כחלק מאקט המחאה במהלך החודשים האחרונים שהלך והחריפ בימים האחרונים הוא נורא ואיום בעיניי. הטלאים הכתומים בצורת מגן דוד, קריאות הגנאי כנגד החיילים והשוטרים, ההטפות הצדקניות של הרבנים ומנהיגי הנערים - ההשוואה הזו כל-כך צינית ומגעילה, כמו גם קריאות המחאה ש"אין לנו איפה לישון הלילה", למרות שכבר חודשים ניסו לשדל אותם להתפנות בשקט ובדרכי נועם תוך דאגה לאריזה, הובלה וקבלת מקום מגורים זמני.