יוצאת מארון הקודש

אוטובוס בעיר תל אביב.

עולה, הנהג מהמם. לא הורס במראה, אך כאריזמה נשפכת מעיניו המטריפות. בן 45 לפחות. עיניים אש, כבר אמרתי?

חביב ואדיב, חייכן. אומרת לו "תודה" כשהוא מחזיר לי עודף. אומר "בבקשה גברת". ל"גברצ" כבר התרגלתי. הגיל, נו.

התחנה הבאה עולה בחורה צעירה, כזו שלא תדפדפו בכל ז'ורנאל, וקשקשנית גם כן. שיחה בסלולר, כמו רוצה שכל העולם יישמע. צעירה וצעקנית, מתיישבת עם כל הפאתוס שלה מאחורי הנהג. הוא, בלי למצמץ, שולף את המקרופון שלו ואומר "שיחות בסלולר בסוף האוטובוס, בבקשה". היא אומרת "רגע, קוראים לי פה" ואומרת לנהג "אתה רציני?!". הוא עונה לה - עדיין במקרופון - "כן. יש גם שלט שמבקש את זה". היא עונה: "ברצינות אתה אומר לי את זה?". "הוא, שוב במקרופון: "כן, תעברי לסוף האוטובוס עם השיחה שלך". הלא ז'ורנאלית מעווה פרצופה, מצקצקת בלשונה, מתריסה על החוצפה של הנהג. "מה פתאום", היא אומרת, "הנהג הזה נפל על כל הראש", מוסיפה בפנותה לשאר יושבי ועומדי האוטובוס. כולנו באוטובוס חייכנו. אני כמעט ומחאתי כפיים, אבל בדיוק קראתי בספר ולא היה לי איפה להניח אותו (על הירכיים ישב התיק). אז חייכתי שוב, קורצת לנהג דרך הראי. הוא קורץ בחזרה. כיף גדול. עיניים הורסות פלוס קריצה בכלל סידרו לי את היום. האיש שלי כבר לא קורץ בזמן האחרון. אני צריכה להזכיר לו לחזור להרגל הסקסי הזה.

<מתוך: "דברים שלא יכולים לקרות ברכבת, וחבל" הוצאה עצמאית, 2005>