יוצאת מארון הקודש

הבוקר התעוררתי עם כאב ראש. אחרי ליל הוללות שכזה, עם חמש נשים בלתי רגילות, שכלל אוכל טוב (כולל סושי מהמם מעשי ידיה של אחת הנשים הכי מדהימות בגוש דן, שדאגה לנו גם לטייק אאוט הביתה, לגברים, שלא ירגישו זנוחים), שיחת נשים והמון המון המון טלוויזיה. בעיקר ערוץ 2 ו-10. עד שלוש בבוקר ישבנו לנו באיזו דירה מדוגמת, מנשנשות ושותות, צוחקות עד הגג, וברקע - עולם משוגע שכזה, עם כל הקיצוניות הזו של אישי מול פוליטי-מדיני - מבזקים על בריאותו של ראש הממשלה. <שמתם לב כמה פעמים אמרו ראש הממשלה בטלוויזיה ביממות האחרונות?>

וכל הערב, שנמשך לשעות הקטנות של הלילה צחקנו, אוי כמה שאנחנו צחקנו. צחקנו על החדשות והמבזקים, ועל זה שכולם נהיו נוירולוגים מוסמכים, גם בתור לקופה בסופרמרקט או באוטובוס עם רדיו בווליום מחריש אוזניים. אי אפשר היה לברוח מזה באמת. אין באמת אסקפיזם. בעיתונות, בטלוויזיה, ברדיו, כל נהג מונית שנסעתי איתו בימים האחרונים - לכולם היה מה לומר. בסמכותיות. אלא מה.

והבוקר, עם הכאב ראש, והקפה של הבוקר, התיישבתי בסלון עם האיש שלי, שכבר היה ער. נשכבתי לצידו על הספה, הרגליים מורמות על ברכיו, הגבות מתרוממות מעלה, יאללה תעשה לי קצת מסג' בכפות הרגליים. הוא נחר במעט בוז, אבל התרצה, אחרי שסחט ממני הבטחה לגבי הפיצוי שיקבל יותר מאוחר, כשהשבת תצא.

ואז חשבתי על כל הימים האחרונים, על הערב של אמש, עם האישי שהתערבב במדיני, והבנתי. מרוב שפמפמו לנו שלושה ימים רצוף על מצבו הקריטי-אך-יציב של ראש הממשלה אמש, לא יכולנו שלא להיקרע מצחוק מרוב ציניות ובדיחות שעפו ב-40 מטראז' של הדירה התל אביבית שאירחה אותנו לקבלת שבת נשית.

מרוב שפמפמו לנו ודחפו לנו מידע ועוד מידע, וזה רדף אותנו לכל מקום ואתר - התפוצצנו מצחוק.

מה לא שמעתי אתמול. איך שנכנסתי לבית של החברה, ישר "שבץ שלום". אחר כך שרנו את "הנה מה טוב ומה נעים, שבץ אחים גם יחד". גם את "שלל שבץ" שרנו. והיו את האמירות הללו, של "אז עכשיו גלעד יתחיל בדיאטה?". "לילי מחכה לאריק". "אל תדברי על אריק" ועוד ועוד.

ונכון, אנחנו לא נוירולוגיות, ולא נוירוכירורגיות, אבל אתמול חשבתי, שאם חלילה מישהי/ו היה מגיעה למצב כזה, בגיל מבוגר, עם שבץ מוחי מאסיבי, ודימום, לא היינו רוצים שיחפרו לנו לתוך המוח 3 פעמים תוך 48 שעות.

שלפעמים מותר להפסיק לאחל "החלמה מלאה", "החלמה מהירה" - כי גם מי שלא יצא לו אפילו לפתוח לקסיקון רפואי, יודע שמשבץ שכזה לא מחלימים לעולם, כי זה מוח, והאיש שלי, שהיה אמון על בריאתו כחלק מהמכניזם המפואר של גוף האדם, תכנן אותו ככה, עדין ונפלא, מטורף ובעל פוטנציאל לעשות דברים טובים ונהדרים, וכן דברים רעים ואכזריים. והאיש שלי, כשישב על האבטיפוס של התאים האפורים האלה וחשב על הכל, ידע שכל אחד שנולד כאן, מגיע עם תאריך תפוגה, ולא משנה כמה ננשים איש חולה, ולא משנה איזה מומחים יעשו ימים כלילות על שולחן הניתוח, ולא משנה שמכונות ההדמייה הכי טובות בארץ הקודש יצלמו תקריבים של איזורים מצולקים - כשאתה צריך למות, אתה תמות. תאריך התפוגה של כל אחד ואחת הוא תאריך קבוע, אי אפשר בכוח. ועדיף גם שלא.

תנו לו למות בשקט ובשלווה. צלול במותו הוא כבר לא יהיה, רוב הסיכויים שהוא גם לא סובל או מרגיש בכאב בגלל ההרדמה. אבל בינינו, אם זה היה "סתם איש מן הישוב" שחטף שבץ מאסיבי במוחו, לא היו מכניסים אותו לניתוח שוב ושוב, כי אם היו מזמינים את בני המשפחה והחברים להיפרד לשלום ולהגיד "איללה ליקה" עד הגלגול הבא.

ומשה, השכן שלי, שחטף שבץ לפני 4 שנים ונפטר כעבור פחות משנה - גם הוא, אחרי שבץ קטן, שאחריו בגיע אחד ממש גדול - הרופאים אמרו שאין מה לעשות, שניתוח יכול לגרום להרעה במצב. אבל משה לא היה ראש ממשלה, הוא רק היה איש רגיל מן הישוב, בעל, אב לשלושה ילדים וסב לשבעה נכדים. הוא לא ניהל את המדינה, הוא פשוט היה איש כזה, שיצא לפנסיה וחי בכבוד עם אשתו בשיכון ותיקים, גידל כלב במלונה ועצי פרי בגינה. והאישה באה וסעדה אותו, והילדים באו חיבקו, והנכדים ציירו ציורים. והיתה מודעת אבל באחד העיתונים, והגיעו בערך 500 איש ללוויה, אף אחד מהם לא הגיע במכונית משוריינת.

אין פואנטה, רק תפילה חרישית שאנשים ימותו בשקט ובשלווה המגיעה להם - לא בפחד ובבלבול.

שבוע טוב.