יוצאת מארון הקודש

תעזבו אותי מהדיבור הנקי הזה של "ייצוג הולם לנשים בפוליטיקה", לא רוצה לשמוע על "קידום מצבן של הנשים בחברה הישראלית". נשבר לי הצ'ופצ'יק מלשמוע הכרזות והצהרות שנוגע לאמהות חד-הוריות שצריך לעזור להן להתפרנס בכבוד.

די. יש כל כך הרבה מנגנונים גבריים מובהקים שדורסים כאן נשים על ימין ועל שמאל כמו בולדוזר עם נהג (גבר, אלא מה) עיוור על ספירט. מספיק עם הפאנלים האלה, והשיחות וועדות ההיגוי ו"בואו נחזיק ידיים, נתפלל לאמא אדמה ונבדוק למה מזיינים אותנו כבר מאות שנים ואנחנו עדיין לא נהנות".

עוד פורום לקידום מעמד האשה? מה אנחנו? ירגזי יערות הגשם שנמצא בסכנת הכחדה? עוד שיחות על למה שמים לנשים רגליים בדרך לקידום, ולמה הן צריכות ליישם דפוסי התנהגות של גברים בשביל להצליח, אבל אחר כך כולם אומרים "אוי אוי אוי, זו בטח לסבית, אין לה זמן לילדים, אולי נעשה עליה כתבה ב'לאישה', שתסביר איך משלבים קריירה עם משפחה". ואז אותן נשים, אלה שבאמת הצליחו, יושבות מול פאקצה שקוראת לעצמה עיתונאית ומסבירה לה בפורטרוט למה היא לא קוראת לעצמה פמיניסטית ("תשמעי, אני הולכת לקוסמטיקאית, אני מפנקת את בעלי, ובין שיחת ועידה לפגישת עסקים, אני דופקת שניצלים דק דק").

ואותן נשים, לא מכלילה, אבל רובן שכחו את אותן נשים שהיו שם קודם ופלסו להן את הדרך להיות מנכ"ל וסמנכ"ל ומנהלת מחלקה או לקבל זימונים לקורס טיס. או אתם יודעים מה, למה ללכת כל כך רחוק. פילסו להן את הדרך ללכת ללמוד באוניברסיטה, להצביע בבחירות, לבחור. לבחור! זה כל כך מובן מאליו שיש מדינות שהעניקו זכות הצבעה לנשים עוד אחרי קום מדינת ישראל? (ואני מדברת על העולם המערבי).

ואותן נשים, פתאום יש להן ראייה 6/6. תקרת זכוכית? קטן עליהן. יש להן עקבים עם שפיצים דק דק. הן עושות פילינג פעם בשבוע, מורידות כל שערה, גם מהידיים, מוציאות מאות ואלפי שקלים בחודש על קוסמטיקה, אין להן בעיה להעסיק עובדת זרה שמרוויחה גרושים ומנוצלת על ידי חברות כוח אדם שעושות "יבוא אישי" של עובדים מחו"ל.

ואותן נשים, יעשו קניות בסופרמרקט ולא יסתכלו על הקופאית בעיניים, אפילו שהן מרוויחות 2500 שקל בחודש. הן יקחו את הילד לקופת החולים ולאותן דקות ישכחו באילו תנאים האחיות והרופאות עובדות שם. והמנקות של השירותים, גם בקופת החולים, עובדות קבלן. בדיוק כמו אלו שמנקות לה את השירותים במשרד נטול תקרת הזכוכית.

ואותן נשים, אני לא כועסת עליהן. באמת שלא. הן הצליחו. הן לא קופאיות בסופרמרקט של ויסמן, או מתדלקות בסונול של ויסמן. הן לא תופרות אצל פישמן, ולא עובדות בשירות הלקוחות של שפירא. הן לא עובדות קבלן של הממשלה ועושות שירותים נקי נקי. הן גם לא מאלה שמטאטאות בפקולטה למדעי הזיבי בתל אביב, ולא מנקות חדרי מדרגות בשחור. הן הצליחו. עשו עליהן כתבה בלאישה. לפעמים מזמינים אותן לפאנל פוליטי בטלויזיה והן מצקצקות ואומרות משהו נבזי כמו "אם אני הצלחתי, כולן יכולות, אני פשוט לא הבאתי ישר ילדים, כשהייתי סטודנטית עבדתי בשתי עבודות, והתחתנתי רק בגיל 29, אחרי שסיימתי את התואר השני". לא נבזי בעיניי שהן מצליחות. נבזי בעיניי ההתנשאות שהן לוקות בה פתאום, באזור משבר גיל ה-40. אני מפרגנת לכל הצלחה באשר היא, אבל כשההצלחה גובה מחיר כל כך גדול עבור נשים אחרות (כי מישהי מנקה לה את תקרת הזכוכית ואת השירותים במשרד, ומישהי מנקה לה את הבית, ומישהי אחרת מעבירה לה את כרטיס האשראי בקופה בסופרמרקט ומישהי מטאטאה לה את הרחוב ומישהי אחרת שומרת על ילדיה). יש לנו זכרון מאוד קצר וסלקטיבי. כי אותן מצליחניות, שלמראית עין עושות לנו שמחה בלב וגאווה נשית, שוכחות שכשהן היו סטודנטיות, הן עבדו בשכר רעב, והטרידו אותן בפקולטה, והן בעצמן עבדו בכל מיני  משרות קיקיוניות בשנות העשרים לחייהן.

ועכשיו מה. הן מנכ"ליות וסמנכ"ליות ומנהלות מחלקה בכל מיני תאגידים וחברות (ע"ר), והן לא מביטות לאחור בזעם, ולא מביטות בעיניהן של הצעירות שהשתחררו מהצבא ובאו לעבוד בפלאפון-אורנג'-סלקום עד שהשנה האקדמית תתחיל, עבור שכר מינימום ו-125% שכר בסופי שבוע. ולפעמים בדרך לארוחת הצהריים, הן מסתכלות על אותן נשים בגיל 40 ש"עשו את זה" ומעריצות מהצד ואומרות "ככה אני אהיה עוד 20 שנה, סמנכ"לית, מנהלת פיתוח". ואחת מ-10,000 אולי באמת תהיה. ויש סיכוי שהיא תשכח כמה קרעה את התחת בצעירותה. ואולי עוד 20 שנה כבר לא יהיה צריך להגיע לפאנל פוליטי בטלוויזיה, בטח אז כבר יהיה דור חמישי בסלולר, ואפשר יהיה להקים אולפן שידור מהסלון. זה עם תקרת הזכוכית.

אז בפעם הבאה שעוד מפלגה מסבירה לי איך היא תייצג אותי באופן הולם בבחירות, ואיך נשים ייוצגו באופן הולם במצע, ואיך הן יעזרו לי כאישה, לנפץ את תקרת הזכוכית, אני אזכיר לאותה מפלגה, שלא מדובר בתקרת זכוכית שקופה וסובייקטיבית. זכוכיות אפשר לנפץ. אנחנו מדברים פה על משהו הרבה יותר רחב מזה. זו גם לא תקרת בטון. זו אווירה עוינת לנשים. זה הבקלאש שעושים לנשים עכשיו.

לא ככה עושים מהפכה חברתית עבור נשים. אם רוצים לעשות משהו, פשוט צריך לפעול לפי החוקים שכבר קיימים, ליישם אותם ולאכוף אותם. אני לא צריכה הגנות משפטיות מיוחדות בשביל שיעסיקו אותי בתור מנהלת בכירה. אני לא רוצה אפליות מתקנות. אין שום דבר מתקן באפליה מתקנת, זה רק הורס לנשים עוד יותר את ההישגים שכבר הושגו.

אז הנה, אנחנו עובדות. לחלקנו יש עצמאות כלכלית. אנחנו כבר לא צריכות גברים אנחנו רוצות אותם. חלקנו לא תלוי כלכלית בגבר של חיינו  אנחנו לומדות באוניברסיטה, ועובדות במשרות ניהוליות, ומפקדות בצבא, ועושות חיל.

אבל אנחנו גם הרוב במקבלי הבטחת הכנסה, והרוב בקבלת שכר מינימום ופחות מזה. אנחנו הרוב באחוזי מחוסרי העבודה, ואנחנו הרוב בעבודות שחורות. נכון, אנחנו הרוב בקבלת תואר אקדמי, אבל יש רק 7 אחוז של פרופסוריות. אנחנו אמנם עובדות לא פחות מגברים, אבל אנחנו הרוב בלקבל שכר נמוך משמעותית מגברים שעוסקים באותו מקצוע. יש יותר עורכות דין, אבל הפירמות הגדולות מנוהלות על ידי גברים. יש נשים שופטות, אבל יש גם 200 אלף נשים מוכות, וכ-300 אלף דיווחים בשנה על מעשי אונס, תקיפות והטרדות מיניות. יש לנו חופש בחירה, אבל כשהילד חולה, אנחנו נשארות בבית, כי יום עבודה של אשה בדרך כלל שווה פחות מיום עבודה של גבר, אז יותר משתלם שהאישה תישאר בבית.

לא צריך לחוקק חוקים בשביל לאכוף חוקים אחרים. לא צריך עוד מפלגה שתגיד "אנחנו נגד סחר בנשים" אבל תחשוב שמי שצריך לעמוד בראשה הוא גבר עם ניסיון בתחום הביטחון. כי נשים מנוצלות בכל מקום. במשפחה, במקומות העבודה, בצבא, ברחוב, במיטה. אני גם לא צריכה עוד מפלגה שתבוא ותגיד שזה ממש לא בסדר שמדירים נשים מהפוליטיקה. ואני לא צריכה עוד חכמולוג שיגיד "גולדה מאיר היתה ראש ממשלה ותראי לאן הגענו בשנות השבעים בגללה". נשבר לי מהטיעון המפגר והילדותי הזה.

בדיוק כמו שלא צריך לחוקק חוק חדש בשביל לשלם שכר מינימום, לא צריך לחוקק חוקים חדשים בשביל להבהיר מחדש שנשים שוות ערך לגברים, שכולנו נבראנו, איש ואישה, בני אדם ובנות חווה, שווים. שווים. שווים, לעזאזל. אני לא צריכה עוד חוק שיגיד שאני שווה לגבר שאיתי, ושמגיע לי הזדמנות שווה למה שזה לא יהיה.

מספיק עם הדיבורים, עייפתי מהם. תנו לנשים מה שמגיע להן כחוק, כפי שהוא כבר עכשיו. שוויון הזדמנויות. זה כל מה שביקשנו עוד לפני 250 שנה, כשהתחיל הגל הראשון של הפמיניזם באירופה. שוויון הזדמנויות.לא אפליה מתקנת, ולא אבחנה מתקנת, ולא חוקים נוספים על החוקים הקיימים. שבענו כבר מהדיפלומטיה והפוליטיקה בשקל תשעים שממשיכה להנציח את עליונות הגבר ונחיתות האישה.

(וגם: מדינה יהודית-דמוקרטית, זה אוקסימורון. אי אפשר גם וגם. רק או או. אבל על זה בפעם הבאה)