יוצאת מארון הקודש

אתמול בבוקר נסעתי לתל אביב, ביקור חולים באיכילוב. היה קר, הגשם טפטף, והחלטתי להתפנק בנסיעה קצרה במונית בתוך העיר. איפה שהוא בדרך מנחם בגין נהג המונית קלט מרצדס, שעולה בסביבות 600 אלף שקל. "פי! כוסאמו!", סינן, "תראי מה זה אנשים. מצד אחד יש לך פה מישהו עם מרצדס שעולה כמו הבית שלי, ומצד שני אנשים מחטטים בפחי אשפה בשביל למצוא אוכל. איזה פערים!". אני, תבינו, למדתי לא להכנס לשיחות האלו עם נהגי מוניות. אבל כשהוא דיבר על פערים חברתיים וכל זה, ובידיעה שזו נסיעה קצרה, שיתפתי פעולה. אבל ממש קצת. טעות! תוך שניה וחצי, הוא שטח את משנתו הפוליטית-חברתית-כלכלית ואמר (שימו לב!): "היו צריכים לתת לביבי לסיים את העבודה! רק הוא יעזור לכלכלת ישראל!".

כשהגענו לאיכילוב הוא המשיך להסביר לי למה ביבי טוב ליהודים, וכמה זה לא בסדר שלא נתנו לו לגמור את העבודה הרצינית שלו, כי הוא מבין בכלכלה ויש לו הרבה חברים באמריקה שיבואו להשקיע בישראל. שילמתי לו ולקחתי את הקבלה, יצאתי מהמונית ותוך כדי טריקת הדלת סיננתי "דביל!" ובום טראח, כאב ראש אחז את ראשי.

כל היום הסתובבתי עם כאב ראש, בצהריים הוא הפך למיגרנה, ועד הלילה הסתובבתי כואבת ומצוברחת. אני לא לוקחת משככי כאבים, כי אני חושבת שיותר מדי אנשים לוקחים משככי כאבים על כל פיפס שהם בהחלט מסוגלים להתמודד איתו, וככה הפכנו לאומה על אדווילים ונורופנים. על כל כאב קטן, אנחנו לא מוכנים להתמודד איתו, בולעים קפסולה וחושבים שהכל טוב. ואז, פתאום, משהו רע במיוחד קורה, ובגלל שלא התמודדנו עם כאבים מינוריים, אין לנו מושג איך להתמודד עם כאבים גדולים יותר. זו, לפחות, התיאוריה שלי בעניין. תנסו בבית, זה לא כזה נורא ללכת לישון עם מיגרנה.

ובכלל, כל הערב, כשהייתי בבית, עשיתי מדיטציות פה ושם, קצת קשה להתמקד במדיטציה כשיש מיגרנה לא נעימה במיוחד, אבל לקח לי זמן להבין שיש לי בעיה רצינית, שהמיגרנה היא רק סימפטום. אני רוצה לתקן את העולם. זה לא שאני מתעצבנת על ימין ועל שמאל עם כל אחד שלא מסכים עם דעותיי. זה לא שאני חושבת שכולם צריכים לחשוב כמוני. אני דווקא אוהבת את הויכחוים והדיונים, ולפעמים אני לומדת המון דברים על "הצד השני". אבל כשאנשים מטפטפים דעות שעברו מסננות של תקשורת, ולוקחים דברים שהוצאו מהקשרם, ושוכחים איך היה פה, במדינת ישראל, אך לפני 20 שנה, אני מתעצבנת. כי זה לא רק שעל הכביש אפשר למצוא מרצדסים שעושים כמו בית, ועל המדרכה אפשר למצוא הומלסים מחטטים בפחי אשפה. זה לא רק שאותו נהג מונית, שמרוויח בקושי 6,000 ש"ח בחודש, יצטרך להילחם על פנסיה עוד עשרים שנה. וזה לא רק שיום אחד ביבי ייאלץ לתת את הדין על מדיניות כלכלית שנלחמה בעניים במקום בעוני, והיטיבה עם העשירים והמשיכה לתת להם מתנות. וזה לא רק זה שביבי המשיך את דרכו של סילבן כשהיה שר האוצר לפני, בקדנציה הקודמת, ואף לקח את המדיניות של סילבן רחוק עוד יותר, אנטי חברתי עוד יותר. זה כל הדברים יחד.

והמיגרנה שלי עברה בינתיים, והבוקר התעוררתי עם מעט משקעים מהלילה, והחלטתי שאני לא מתעצבנת יותר על נהגי מוניות. שזה לא הוגן להתעצבן על אנשים שמדקלמים דברים שהם שומעים ברדיו או בטלוויזיה. כי אני, למשל, העדפתי לבדוק את ספר התקציב ולקרוא מעבר למה שהתקשורת מאפשרת ל"המונים" לדעת. זה פשוט לא הוגן לכעוס על מישהו שלא יודע, או יודע פחות ממני.

ולנושא אחר, אבל קשור: בכניסה לבית החולים איכילוב, איפה שהוקם בניין האשפוז על שם טד אריסון, יש מדרכה משיש, אם אני לא טועה. מועדת להחלקות, ואתמול ראיתי כבר כמה אנשים כמעט מתגלצ'ים על הרצפה בגלל הגשם שירד והרטיב את הרצפות. כנראה שצריך שמישהו ממש יחליק, ישבור איזה רגל, או יפצע קשה, ויתבע לאיכילוב את התחת, כדי שיטפלו במפגע הנורא הזה (מה שמחזיר אותי לפוסט הקודם בעניין הרכבת והתאונות הרבות שנגרמו עד שהחליטו לטפל בנקודות של מפגש רכבות עם רכבים). מזל שחדר המיון נמצא בקרבת מקום.