יוצאת מארון הקודש

הנה, זה קורה. אפשר להתחיל. להכין כוס נס קפה ענקית, להתרווח על הכורסה ולהקשיב לקולות ההיסטריים של הפוליטיקאים שבעשור האחרון השניאו את האזרחים והתושבים המדינה הזו על מוסדות המדינה.

67 ימים לבחירות, וברור שהליכוד לא יעצור ב"קדימה לגבולות 67'" ו"אהוד יחלק את ירושלים". הלכלוך יוצא החוצה, הבלאגן מתחיל. פרליגים יתנופפו על כל צומת, נערות ונערים יעמדו בדוכנים בפינות הרחוב, הווליום בתוכניות הפוליטיקה בטלוויזיה יפריעו לשלוותינו, ברדיו כל הטוק-רדיו משדרגים מגברים. 

יש רשימות לבחירות הקרובות (לפחות של המפלגות הגדולות). מעניין אם ברק יצטרף בסופו של דבר למפלגת תפנית. פרץ עשה נכון כשהחליט שאהוד ברק לא ישוריין לרשימה. הוא כבר יודע שמהלך כזה יהרוס את סיכוייה של המפלגה לקבל קולות בקלפי. עם הרצוג ופינס שעשו עבודה פרלמנטרית ענפה וראויה להערכה בקדנציה האחרונה, וברוורמן שיודע דבר או שניים על חברה וכלכלה, יולי תמיר שהבריקה עם תוכנית מדהימה למערכת החינוך בבחירות של 2003 (וכולי תקווה שהיא תהיה שרת החינוך הבאה ותיישם את התוכנית להבראת מערכת החינוך בישראל). את איתן כבל אני מאוד מעריכה, גם את וילנאי ומלכיאור. בקיצור, בראש הרשימה של העבודה אפשר למצוא אנשים רציניים ומקצועיים, הלב שלהם נמצא במקום הנכון.

ובקדימה, מי  יש שם ששווה אזכור, מלבד ציפי לבני? ::מי שיידע, יקבל נקודה:: ועל הליכוד, אין בכלל על מה לדבר. שרנסקי, ישראל כץ, חיים כץ, עוזי לנדאו, יולי אדלשטיין, דניאל בנלולו, לאה נס ונעמי בלומנטל - מיד אחרי ביבי וסילבן. שוד איי סיי מור?

מה שנחמד בכל העסק הזה, שהרשימות לכנסת עושים את החיים קלים יותר. לפחות עבור המתלבטים. כי מי שכבר בוחר שבוי, כמו אלה שלא מצביעים למפלגות השמאל כי הן אוהבות ערבים, זה לא משנה. המאבק בקמפיינים הוא על המתלבטים, כמוני וכמו רבים אחרים וכמו רבות אחרות.