יוצאת מארון הקודש

והפעם: אלימות

יותר מ-200,000 נשים מוכות מסתובבות בינינו עם מייק אפ בפרצוף וכחולים בשאר הגוף, מתחת לבגדים. עכשיו חורף, אז קל יותר להסתיר. מלבדן, יש יותר מ-600,000 ילדים שנחשפים לאלימות מדי יום, חלקם הגדול אף מוכים בעצמם.

נשים מוכות שאינן מקבלות תמיכה מהמדינה, מגדלות דור שני לאלימות. הילד המוכה, יש סיכוי שיכה בעצמו: בגן, בבית ספר וגם בשנים מאוחרות יותר בחייו, כי מלבד שפת אמו ואביו, הוא גם לומד את שפתה האכזרית של האלימות. ילדים מוכים גדלים להיות אנשים הסובלים מרגשי נחיתות ובעיות רגשיות-נפשיות שונות. ילד שגדל בסביבה אלימה, ינציח את האלימות בחלק גדול מהמקרים.

אלימות היא לא רק אלימות פיזית, עם מכות, הטחת מקלות ספונג'ה או מגהץ לוהט ונעיצת בדלי סיגריות בגב יש גם אלימות מילולית, שקשה לא פחות ממכות, ויכולה להרוס את נפש הקורבן, שיגדל להיות אדם קשה לעצמו ולסביבתו, עם רגשי נחיתות, דימוי עצמי נמוך מאוד וחסר בטחון.

יש להכיר בתופעת האלימות במשפחה כבעיה לאומית. רק חלק קטן מקורבנות האלימות מטופל על ידי גורמי רווחה, שגם הם קורסים תחת הנטל. אין מספיק תקנים בתחום הרווחה, אין מספיק מעונות לנשים מוכות, אין כמעט תוכניות לשיקום אנשים אלימים.

יש צורך במאבק עיקש בגברים אלימים. אין נשים מוכות, יש גברים מכים. צריך להגדיל משאבים: מימון ממשלתי מלא למעונות לנשים מוכות, הקמת מעונות נוספים, הקמת מרכזי מידע עבור נשים וילדים מוכים. יש צורך בתוכנית ממשלתית לשיקום משפחות הסובלות מאלימות באמצעות תוכניות חינוך. מתן תמיכה כספית לדיור ציבורי לנשים שעזבו את בני זוגן האלימים, שמירה ואבטחת שלומן ושלום ילדיהן. מלבד זאת, יש להקים מעונות לגברים מכים, בהם יעברו טיפול שיקומי. יש להגדיל את המימון הממשלתי למרכזי תמיכה לטיפול בנפגעי/ות תקיפה מינית ומקרי אונס.