יוצאת מארון הקודש

(טוב, זה כבר נחשב אתמול, לקח לי הרבה זמן לכתוב היום את הפוסט הזה)

הליכוד קיבל 37 מנדטים או משהו כזה. עוד לפני שהוא קיבל את שני המנדטים של נתן שרנסקי. ישבנו באיזה בית קפה או מסעדה קטנה במרכז תל אביב, אחרי שכל היום היינו עסוקים בכיכר הלחם.

הרגשנו קצת פלצנים לשבת בבית קפה אחרי שכל היום היינו עסוקים בלשבת עם הפעילים החברתיים, לעזור לקוטג' לסדר את ערוגות הצמחים שהוא עדר בגינה של הכיכר, לחלק פלאיירים ולהסביר לעוברים ולשבים למה זה לא בסדר שיש אנשים שעובדים ומוגדרים כעניים. למה קצבאות מקוצצות זה רע ליהודים, ואיך אישה שבעלה דפק בה מכות 10 שנים, שמחליטה לעזוב אותו, יכולה להסתדר עם משכורת של 4,000 שקל ולפרנס איתתם שני ילדים קטנים. יש אנשים שגם עם 5,000 שקלים בחודש לא מצליחים לפרנס את עצמם, כרווקים נטולי אחריות לפרנס משפחה.

כיכר הלחם היתה מחאה, אין ספק. גם אם היא כשלה, בסופו של עניין, כמו הצעדה המתוקשרת של ויקי קנפו, המחאה היתה שם. גם אם לא הסכמנו כולנו על אותן הדרכים לתקן את המדיניות הנפשעת של ממשלת ישראל לפגוע בעניים במקום לטפל בעוני. גם אם היה ערב אחד, שישבנו כמה פעילים ודיברנו על "היום עני, מחר אתה" וכולנו בסך הכל ידענו שאחרי הבחירות, מספיק שיהיה פיגוע קטן וכל התקשורת תשכח מהאנשים שגרו בכיכר. אלה הנכים, והחולים. אני זוכרת את אחת הנשים, שסובלת מאפילפסיה. התרופות לאפילפסיה יקרות, כמה מאות שקלים בחודש (וזה אחרי הסבסוד של סל התרופות), והיו לה התקפים רבים, והיא איבדה את מקום עבודה והתקיימה מקיצבת נכות זעומה והגיעה בשלב מסויים לרחוב, כי לא יכלה לעמוד בהוצאות שכירות דירה. לא הייתי צריכה לשכנע אותה בנחיצות של דיור ציבורי. לא הייתי צריכה להסביר לה שזה לא בסדר שבמשך 20 שנה ויותר היא שילמה ביטוח לאומי כדין, כשעבדה. וגם היום, גם אם החברה (society) אומרת שאין מה לעשות איתה בגלל הפגם הנוירולוגי שלה - היא עדיין מרגישה חלק מהחברה.

והיתה את ההיא, גרושה (הבעל שלה היה מכור לסמים או לאלכוהול, או משהו כזה), שנעזבה על ידי בן זוגה כשלא יכל לעמוד יותר בטיפול של אחת הבנות, עם שיתוק מוחין. היא שמעה שבכיכר מסתובבים על מיני פעילים מארגונים חברתיים, וחשבה לבוא ולבקש עזרה, אולי מישהו יעזור לה להכריח את הגרוש שלה לשלם מזונות. והיא צריכה עזרה עם המיסים, ולסבסד לה מעון לילדים, כי היא חייבת לעבוד. היא לא מסוגלת לחיות מקצבת ביטוח לאומי. אבל אין לה כסף - תקועה. לא לכאן ולא לכאן. צריכה עבודה גמישה, שתוכל לצאת באמצע היום אם קוראים לה מהמעון של הילדה עם השיתוק. מצד שני, כמה כבר תרוויח. 3? 4 אלף שקל? הכל הולך לשכר הדירה, ולמיסים, ולתרופות של הילדה, ולפיזיותרפיסטית של הילדה, ויש את שני הילדים הנוספים, שאסור שיחסר להם מעיל בחורף ונעליים חדשות, כי הם - מה לעשות, ככה זה בטבע - גדלו. היא לא באה לבקש נדבות, היא אמרה בכל הזדמנות. אני צריכה סיוע שיגידו לי מה לעשות ולאן לפנות כדי לקבל הנחה בארנונה, ואיך לסדר את הניירת של החובות שיש לי, ואיך אני דורשת מבעלי לשעבר שישלם מזונות. הפנינו אותה ל"ידיד", נתנו לה מספרי טלפון של שני ארגונים נוספים. לא ראיתי אותה מאז. שלוש שנים.

אני לא יודעת מה איתה היום, אבל אני יודעת שאי אפשר להציל את כולם. לתת מקום לישון, לתת 20 שקלים בשביל חלב וחלה לשבת. לתת מספר טלפון של ארגון ידיד, או של קו לעובד, אם מישהו מנצל אותך בעבודה. לתת חיבוק, אם מישהו בוכה. לתת את המסך הישן של המחשב, או מדפסת שאולי קצת חורקת, אבל עושה ת'עבודה. לפגוש הומלס מתחת לדיזנגוף סנטר ולהזמין אותו לארוחת צהריים. למצוא מעילים שאף אחד לא לובש ולחלק להומלסים ברחובות הקרים. להצביע לרע במיעוטו בבחירות, ולהתפלל שהוא ידפוק אותנו הכי פחות. לנשום עמוק. ועוד פעם לנשום עמוק. ולהזכיר לעצמך שאי אפשר להציל את העולם, ואי אפשר להציל את כל המסכנים והמוחלשים. ואי אפשר להציל את אותה אישה שברגעים אלה ממש נאנסת. או אותו ילד שברגעים אלה ממש מקבל מכות רצח. או את הזקן שיושב עכשיו ומחשב מה הוא יעשה עם קצבת הזקנה שלו שתכנס לו מחר לבנק. תרופות, אוכל או חימום של הבית? ועוד פעם לנשום עמוק. ולהיזכר שמשהו שאמרת פעם לטוויטו מהכיכר - תראו כמה עמותות וארגונים קמו. ככל שיש יותר עמותות וארגונים, יש יותר אנשים נזקקים. ולהפך. וככל שיש יותר ארגונים ועמותות, המצב נהיה יותר חרא. ואז אני זוכרת את עצמי עונה. ואם לא היו כל הארגונים והעמותות הללו, איפה היינו היום.

היום אני מסתכלת אחורה, ולא בזעם. לא מתחרטת על החיה הפוליטית שהייתי אז ועודני היום. למרות הכשלונות והתוצאות בבחירות. אחרי שהבחירות ב-2003 שברו חזק ימינה, רציתי לצרוח, אז צרחתי. רציתי לבכות, אז בכיתי. שלושה חודשים האיש שלי לא הכיר אותי. הפסדנו לכוחות הרעים, מילמלתי. כל השנה הזו של עשייה חברתית. כל ההפגנות מול הבית של סילבן, כל יום שישי. עם החבר'ה של מאבק סוציאליסטי, ויסו"ד ותש"ח. זוכרת את כולנו עומדים ביום כיפור - מול הבית של סילבן וג'ודי - ושרים את אדון סליחות.

והיה שישי אחד, כרגיל הפגנה מצומצמת ברחוב בנימין ברמת גן, כמה עשרות אנשים, לא יותר. עומדים ומוחים, עם שלטים ומגה-פון. מהבית של סילבן וג'ודי בקעה מוזיקה מחרישת אוזניים. טכנו או האוס או משהו ממוחשב אחר. זה לא היה מהשכנים, השכנים דווקא היו סבלנים ונחמדים. זה היה מהבית של סטיב וג'ודי (שהתארחה בשישי בערב אצל יהורם גאון ועשתה תעמולת בחירות לבעלה ולביבי). הם לא רצו להקשיב. גם היום הם מסרבים.

מצד אחד, אני אומרת, היי, שלוש שנים עברו. אולי המצביעים האוטומטיים למדו משהו. מצד שני, אם אחרי התקופה של סילבן כשר האוצר, הליכוד קיבל 37 מנדטים - יש סיכוי, שבבחירות 2006, אחרי שביבי היה שר אוצר, הליכוד יקבל 60 מנדטים.

היום אני מסתכלת אחורה, כשבקושי הייתי בבית. פוליטיקה בווליום גבוה במיוחד, ישיבות עד אור הבוקר, שיחות עם פעילים אחרים, ים של מיילים, ים! הולכים לבית דפוס להדפיס ברושורים ושלטים, ממלאים את האינטרנט בטוקבקים חברתיים שקוראים לסולידריות חברתית בישראל. מארגנים הפגנות, תולים פרליגים בלילות, פוגשים אנשים ברחוב ומבקשים - מה מבקשים, מתחננים - בבקשה תצביעו למפלגות עם מצע חברתי. לא אמרנו למי להצביע. רק ביקשנו שיצביעו למפלגה בגלל מצע ואמירות חברתיות של העומדים בראשה.

אז הם הצביעו. לליכוד ולשינוי. שינוי היתה הצבעת מחאה בגלל הוואקום המנהיגותי שנוצר בארץ. אבל זה שהליכוד הגדיל כוחו באופן כזה, שלושה חודשים לא יצאתי מהבית. ישבתי במיטה, "מקרה טישו". דכאון. אין למה להילחם יותר. אנשים מתנהגים כמו מקרה קלאסי של סינדרום האישה המוכה. חוטפים מכות וחוזרים בכל זאת הביתה, אולי יש סיכוי שהבעל ישתנה לטובה ויפסיק להחטיף?

האיש שלי ליטף אותי ואמר לי די, מותק, תפסיקי, זו לא אשמתך. אנשים, את יודעת, קשה לשנות אצלם הרגלים. קשה להם להתנתק ממסורת. "אבל הם הצביעו לשינוי!" עניתי לו בכעס. הוא לא ענה, הזכיר לי ארועים היסטוריים. אמר שדברים כאלה לוקחים זמן. שינוי חברתי הוא ריצה למרחקים ארוכים. זה הדבר שלקחתי מאותה תקופה, לפני שלוש שנים. לא עכשיו, יש סיכוי שגם לא עוד חודשיים. אולי גם שנה או חמש. אבל לאט לאט מהר מהר. ככה זה עובד. מאז, בשקט ולאט. עושה וכותבת, מייעצת, מפנה, תורמת. דיברתי עם השכנה שלי והזזתי אותה ברבע מעלה שמאלה? דייני. קשקשתי עם מושיק מהשכונה שמחלק ארגזי אוכל כל יום שישי והחמאתי לו על העשייה המבורכת וקניתי לו מתנה קטנה בשם השכונה? דייני. הובלתי את קוראיי וקוראותיי לאתרים חברתיים מתסיסים אחרים, לבלוגים חברתיים מתסיסים? דייני.

השינוי החברתי הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות, הוא עם עצמנו. "תתתקני את עצמך, תתקני את כל העולם", אומרים, נכון? אז ככה בדיוק. לוותר מראש על הצלחות מרחיקות לכת. כלומר, אפשר במקביל, להתניע מנועים במישור הפוליטי-לאומי. אבל הכי חשוב, לדעתי, הוא להשקיע באנשים שאתם מכירים. בבת זוג, בילדים, באחיינים, בשכנים, בבני דודים. להזכיר להם, לפעמים, בקטנה, כמה עוולות חברתיות  מתרחשות. אל תשכנעו את המשוכנעים. לא צריך לנהל ויכוח אידיאולוגי עם כל אדם שאתם פוגשים ברחוב, או בעבודה, או בעלי-רק-יודע-איפה. רק להתסיס, בקטנה. לרתום אנשים לפעולה ישירה. לבדוק בשבע עיניים את המידע שאתם מקבלים מהתקשורת. ומהבלוגים. כן, במיוחד מהאינטרנט. האינטרנט עכשיו עמוסה במגוייסים חדשים של יועצי תקשורת, שממלאים את כל הבלוגים והטוקבקים בתגובות מטעם. תסננו. תדפיסו עלונים וחוברות מידע של ארגונים חברתיים, תספרו על הזכויות שיש לאנשים, ויש סיכוי שהם לא מודעים להן. תפנו אותם לארגונים חברתיים ולעמותות - אם יש צורך בייעוץ כל שהוא. בקיצור - תשקיעו בקהילה שלכם. שינוי חברתי עמוק יכול להגיע בעיקר - אם לא רק - מהקהילות עצמן.

והכי חשוב: אל תצפו שהכל יהיה נפלא ומעולה כבר למחרת הבחירות. פשוט לא. אחרת, בסוף מארס, גם אתם תשבו בהלם מול המרקע ודמעות יזלגו לכם מהעיניים, ותרצו לקרוע קרע בחולצה שלכם ולהתאבל. ואולי זה ייקח לכם שלושה חודשים, עד שתחזרו לעצמכם. יש סיכוי שהליכוד ייקח 20 מנדטים, וקדימה תיקח עוד 20 מנדטים, ויחד הם ייבנו קואליציה עם הדתיים/חרדיים, וישאירו את השאר בחוץ. הרשות הפלסטינאית לקחה ימינה, ויש סיכוי מאוד סביר שהבחירות - גם הפעם, למרות הדיבורים על המסרים החברתיים - שוב ינגנו על עניין הבטחון וההתנתקות, וגם הבחירות הללו ייקחו חזק ימינה מבחינה כלכלית, כמו גם בטחונית-מדינית, לא פחות מהבחירות הקודמות.

ואם יש לקח אחד שלמדתי, הוא שהכל אפשרי. לא משנה מה הסקרים מנבאים ומה הפוליטיקאים מספרים. הכל פתוח. עד לרגע של ההצבעה בקלפי - הכל פתוח. 57 ימים לבחירות. היכון, הכן, צא.