יוצאת מארון הקודש

-"באיזו קומה שרון?"

-"לא יודע, כמה סוגים יש?"

<שיחת מסדרון בהדסה עין כרם>

התודעה הישראלית שכחה משרון. ככה זה כשמדובר בזיכרון פגום לטווח קצר. לפעמים במבזקים מזכירים אותו. וגם מדברים על האיום האיראני. השלטון האיראני רוצה להרדים את הציונות, כפי ששרון מורדם. השלטון הישראלי, מצדו, ממשיך להתייחס לאמירות המפגרות הללו, כאילו האיראנים בכבודם ובעצמם עומדים עלינו לכלותנו. מפגרים כולם, בחיי. תנו להם מיקרופון או משבצת שידור בטלוויזיה, תביאו את הפרשן הצבאי-מדיני, והופה, קבלו ספין תקשורתי חדש בנושא. הפצצה החברתית מתקתקת חזק הרבה יותר מהפצצה האיראנית. יותר אנשים מתו כאן בישראל ממחלות, מזיהום סביבתי, מתאונות דרכים, מאלימות ומבורות מאשר מהאיום האיראני.

כבר לא מדברים על שרון כמו לפני שלושה שבועות. מבזקים שלמים חולפים בלי אזכור אחד על כמה שתן הוא נתן, ואיזה חיוך הוא חייך כשהשמיעו לו קלטת עם קולו של הנכד. עכשיו מדברים על החמאס. החמאס זכה בבחירות ברשות הפלסטינית, וכולם רועשים. להלן מונח חדש לז'רגון: חמאסטן. חם בחמאסטן. שורף משהו אש. כולם מדברים עכשיו על חמאסטן. אפילו השכנה שלי, שתהיה בריאה, בסתיו הקרוב תחגוג 79, דואגת. "החמאס זכה בבחירות", היא אומרת לי, "אפילו במכולת כולם דיברו על זה היום, כמה שזה מסוכן ליהודים. לא מספיק האיראנים, עכשיו גם החמאסניקים קיבלו רוב". אני מחייכת אליה ואומרת "אל תדאגי, הסיכוי שתפרוץ מלחמה בין ישראל לאיראן קטנה מאוד. גם מלחמה עם הפלסטינים הסיכוי קטן". "מאיפה את יודעת?", היא שואלת, "פיגועים זה לא מלחמה?". כמה הם רצחו פה, תראי מה זה. חברים טובים שלי נרצחו במלון פארק בליל הסדר, עד היום אני בוכה עליהם. איזה סבל! בשביל זה הם ברחו מהגרמנים ועלו לארץ? בשביל שהערבים יהרגו אותם?".

אנחנו ממשיכות לדבר, ואני לא עונה, כי אין תשובות נכונות. יכולתי להגיד מלא דברים, אבל לפעמים עדיפה שתיקה. אז אני אומרת פה. כי זה כואב לי. כואב לי על כל אחד ואחת שנהרגים בגלל מי שעומד בראש, עם האגו והכבוד והלאומנות. וזה כואב לי כשאני רואה אם נקרעת בבכי בטלוויזיה, כי הבת שלה נהרגה עם שתי חברות בפורים, ליד הדיזנגוף סנטר. או אחת אחרת שבעלה נרצח במסעדת מקסים, או על האב שאיבד את בתו בבית ליד בפיגוע השני, כשניגשה להציל מישהו שנפגע בפיגוע הראשון. הם בוכים ואני בוכה איתם. אני לא צריכה לספר לשכנה שלי. יש לה את הבכי הפרטי שלה.

קיימת שנאה, אני יודעת. הדור של מחבלים המתאבדים, אך לפני עשרים שנה, היו הילדים בני ה-6 וה-7 שראו איך מג"ב מוציאים את אבא שלהם לרחוב כי הבן דוד של אמא של גיסתו נחשד בפעילות חבלנית. אז בגלל שהם קרובי משפחה מדרגה 3000, הם הגיעו אליו והוציאו אותו מהמיטה בשתיים לפנות בוקר, עם התחתונים והגופיה, הובילו אותו לרחוב ודפקו בו מכות עד שיספר איפה הבן דוד של אמא של גיסתו. והילדים ההם, כשהיו בני 6 ו-7, זוכרים את החיילים והמדים, והרעש של הג'יפ. ויש כל כך הרבה ילדים כאלה, שהיום כבר בני 20 ומשהו, מבט של שנאה טהורה ניבטת מעיניהם, והם כועסים. ויש כאלה, שהיאוש כרסם בהם כל חלקה טובה, כל גרם של חמלה, אהבה ונדיבות - נעלם מן העין ואינו עוד. מכוסה בשנאה וכעס, תסכול ויאוש.

ונכון, יש אחריות אישית. ויש לתת את הלחי השנייה, כמו שהבן החורג שלי הטיף, אבל זה נורא קל להגיד את זה מהצד השבע והמשוחרר, שיש לו זהות ומדינה. גם אם המדינה לא משהו. אבל יש זהות. יש לי חבר ערבי פלסטינאי. איש טוב. פתחניק לשעבר. כבר שנים שאנחנו מכירים. הוא ממשוחררי ג'יבריל. פעם הוא שנא יהודים. ככה, בכללי. יהודי טוב זה יהודי מת. נכון שזה מצלצל מוכר? הוא שנא יהודים עד שיום אחד, במחסום, היה חייל אחד בן 19 שדיבר אליו בהתנשאות ובחוצפה. טרטר אותו לך ובוא, השפיל אותו, אמר לו רד על הברכיים, וכיוון לעברו נשק. הפיל לו בכוונה את התעודה הכתומה והכריח אותו להתכופף להרימה. התנהגות מחפירה ומבישה. והוא, כבר מבוגר, לא ילד. לא מזמן היה בן 50. הסתכל עליו, והתחיל לבכות.

יש רגעים כאלה, של הארה. שפתאום משהו קורה שם, שאי אפשר לתאר במילים. האסימון נופל. ואז רואים אפשרות חדשה, שלא היתה שם קודם. ובוכים. פתאום, כך סיפר לי, הוא הבין שזה לא יכול להמשיך ככה בצורה הזו. שזה מעוות לחלוטין, שהוא, בגילו, מתכופף מול חייל בן 19, מושפל וחסר אונים. הבכי שלו נמשך ימים ארוכים. הסתגר בבית, האשה שלו לא הבינה מה עובר עליו, ההורים שלו חשבו שהוא נהיה מג'נון, אבל רק אחותו הבינה. גם לה זה קרה, בערך חמישה חודשים קודם, במחסום אחר. רק עימה יכול היה לדבר. ומאז הוא לא מפסיק לדבר. על אחריות אישית, ועל שצריך לעשות שלום, ושכולם מתפללים, בסופו של דבר, לאותו אלוהים. ומאז, כבר עברו יותר מחמש עשרה שנה, והוא לא מפסיק לחולל את האפשרות של שלום. ארועים, כנסים, הרצאות - רק תקשורת בין אנשים, הוא תמיד אומר, תעשה את ההבדל. לדבר עם אנשים, לספר על החברים היהודים שלו שגרים בכל הארץ, שפתחו בפניו את ביתם וראו שלא כל הערבים רוצחים.

בכל פעם שיש פיגוע, הוא מתקשר לכל החברים היהודים שלו ומתנצל. "תעשה משהו", אני אומרת לו בחיוך עצוב, והוא נשנק. "וואלה, אלה, אם לא הייתי עושה דבר, היו יותר פיגועים", הוא עונה לי. בכל פעם שחיל האוויר הפציץ את עיר מגוריו, עזה, אני התקשרתי להתנצל. וככה, פחות או יותר, נראות שיחות הטלפון שלנו, כשקווי הטלפון אצלם עובדים.

פעם סיפרתי לשכנה שלי על החבר הפלסטיני שלי. "את אוהבת ערבים", היא קבעה. לא. זה לא שאני אוהבת ערבים. אני אוהבת בני אדם. אני סומכת עליהם ועל הטוב שבהם, גם אם הטוב נחבא מרוב טינופת של שנאה תהומית שעוטפת אותו מכל הצדדים. לפעמים כשאני והחבר הפלסטיני שלי מנהלים ויכוח אידיאולוגי אחרי חיסול או פיגוע, אני כועסת מאוד על מעגל ההרג הזה ואני צועקת עליו והוא צועק עליי, אבל אנחנו מדברים. מוציאים את כל הרעל לאור, מרססים אותו באור השמש. צועקים זה על זו ואחר כך משלימים. ובכל שיחה שלנו אני מבינה אילו פערים גדולים יש בינינו ויחד עם זאת, כמה אנחנו דומים בסופו של דבר. רוצים לחיות בשקט, להתפרנס בכבוד, רוצים חיים ללא השפלה, אפלייה ואלימות.

ואולי זה המקום, המכנה המשותף ממנו יכולה לנבוט סולידריות. כי מנגנונים של אפלייה ודיכוי פועלים על אותם עקרונות. זה אותם עקרונות כשמדובר בנשים, בהומואים, בלסביות, בערבים, בילדים ובני נוער, בנכים, בחולי נפש, בכהים (אנשים לא לבנים). בעניים. והסולידריות? אולי תגיע מתישהו, כשכל הקבוצות המוחלשות יתאחדו לאחר שיבינו שגורלה של אם חד-הורית מיבנה שמפרנסת לבדה שני ילדים ועובדת תמורת שכר מינימום באזור התעשייה בעיר מגוריה, דומה מאוד לגורלו של נכה מכפר סבא, שחי על קצבה  מקוצצת, ושניהם יחד נדרסים על ידי מנגנונים של דיכוי ואפלייה שדומים מאוד למנגונים שמופעלים על הפלסטינים שעומדים במחסומים כבר משתיים לפנות בוקר, בשביל להרוויח 10 שקלים לשעת עבודה.

<ושוב, אין לי פואנטה, אבל אני שמחה שכתבתי את זה. שבוע טוב>