יוצאת מארון הקודש

אמש, שלא כהרגלי, הדלקתי את הטלוויזיה והעברתי לערוץ 2. ראיתי את הכתבה של אורלי וילנאי פדרבוש ב"עובדה" שעסקה בסחר בנשים. הנושא לא חדש לי. בשנים האחרונות פגשתי לא מעט נשים שעסקו בזנות. חלקן מרצון, שהבהירו לי שוב ושוב שהן בוחרות להיות פועלות מין (כהגדרתן), ושהן בחרו במקצוע הנוח והמהנה. לא פשוט להתווכח עימן, לוותר על ה"אני מאמינה" שלי ולוותר על התפישה ההומניסטית שלי, והדאגה שזועקת במוחי "את הולכת להתחרט על הבחירה הזו עוד כמה שנים".

פגשתי נשים שהתעללו בהן בילדותן ובבגרותן, שבגיל 17 או 19 ברחו מהבית, התגלגלו לרחוב, הכירו איזה סרסור שהיה נחמד בהתחלה, והחלו לעסוק בזנות. הן לא מקבלות לקוחות ברחוב, הן לא פרילנסריות של 50 שקלים בחצר. הן עובדות בבתים, מאחורי דלתות נעולות. פגשתי נשים שמאפיות של סוחרי נשים בחו"ל מכרו אותן למאפיות ישראליות של סוחרי נשים. 5,000 דולר האחת, בממוצע. שנה הן נאלצות לעבוד בלי לקבל גרוש, רק כמה שקלים ביום בשביל סבון וסיגריות. אחרי תקופה הן נמכרות לסרסור אחר, שבודק אותן באמצעות אינוסן, משפיל אותן ורוכש אותן, שוב בכמה אלפי דולרים, ואז, שוב, היא נאלצת לעבוד חינם עד ש"יושלם" מחיר קנייתה. מעגל זדוני שלא נקטע.

פגשתי גם שלושה סרסורים לפני כמה שנים. רציתי לפגוש סרסורים ולדבר איתם. לשאול אותם שאלות. סיפרתי סיפור כיסוי, אמרתי שאני עושה דוקטורט בנושא מכירת סקס. הם בדקו אותי, פשפשו בתיק שלי לראות אם לא הכנסתי לשם מכשיר הקלטה. בדקו אם אני לא נושאת על עצמי מכשיר ציתות. ישבנו בבית קפה ודיברנו על ה"בנות" שעובדות עבורן (ככה כולם מכנים אותן. "בנות". לא נשים. לא בחורות. לא בנות אדם, או בנות חווה. "בנות". אפילו שאנחנו מפסיקות להיות "בנות" בערך בגיל 12). הם סיפרו לי שהבנות מאושרות, שהן קונות בגדים בכיכר המדינה, וחוסכות כסף לשלוח הביתה, רובן למזרח אירופה. פגשתי גם את ה"בנות", חייכניות, שקטות. הסרסור אומר "בואי שבי", והן מצייתות בלי ויכוח. הסרסור שולף סיגריה והן בתגובה אוטומטית שולפות מצית ומציתות לו את הסיגריה. צייתניות. היה חשוב להם להראות לי את הבנות, שאני אראה איך הן לבושות יפה, מאופרות בקפידה, מריחות טוב. לסרסורים האלה היו גם שותפים, זה שמסיע ללקוחות מיוחדים שרוצים זונה הביתה, ועומד בחוץ ומחכה שהיא תתקשר ותגיד שהכל בסדר, ושהיא תסיים תוך שעה שעתיים (תלוי כמה הלקוח המיוחד משלם ומה הוא מבקש). הוא גם זה שמקבל את הכסף ומעביר אותו ישירות לבוס. במקרה הטוב, האישה שעוסקת בזנות מקבלת כ-30-50 אחוז מהמחיר הנקוב. במקרה הרע, היא מקבלת הרבה פחות, כי הסרסור שלה לוקח כסף על ההלנה שלה (או יותר נכון לומר כליאתה) - הדירה שלו עולה כסף ויש חשבונות שצריך לשלם, כמו חשמל, ארנונה ומים.

כמיליון ביקורים בבתי זונות מתקיימים בשנה בישראל. יש נשים שעוסקות בזנות, שמקבלות 15-20 לקוחות ביום. יש נשים שעוסקות בזנות שנאנסות על בסיס קבוע על ידי הסרסורים שלה ושותפיו, כדי להזכיר לה מפעם לפעם מי הבוס ולמוטט את הזהות והדימוי העצמי שלה. סטטיסטית, נשים שעוסקות בזנות מתאבדות הרבה יותר מנשים בכלל האוכלוסיה. הן לוקות יותר בדכאון, יותר חולות, יותר משתמשות בסמים קשים, כדי להקהות את הכאב הפיזי והנפשי. הן תלותיות בסרסורים שלהן, חלקן כלואות בדירות. הסרסורים שלהן מקבלים אקסטרה כסף אם הן לא משתמשות בקונדומים ובכך, מוסיפים חטא על פשא, וחושפים את ה"בנות" למחלות שונות, זיהומים ואגינליים וכו'.

לא מדובר ב"תופעה". זו תעשייה שלמה, שמגלגלת מאות מיליוני שקלים בשנה, בישראל בלבד. פחות ממאתיים גברים נשלחו לכלא בגין פשעי סרסור. ועוד לא התחלתי לדבר על ההשפלה שאותן נשים עוברות כשהן נתפסות על ידי המשטרה. רק מעט נשים שעוסקות בזנות משתקמות בסופו של דבר, וגם זה רק בגלל ארגוני נשים מעטים שבאמת מטפלים בנשים שעוסקות בזנות. נשים שעוסקות בזנות הן השוליים של השוליים של החברה הישראלית. רוב הפעילות הפמיניסטיות - שאני מכירה, בכל אופן - מתנערות מטיפול בנשים שעוסקות בזנות. לא מעט נשים שתופשות עצמן פמיניסטיות, בהתנשאות רבה, יכולות להגיד משהו כמו "זו בעיה, נכון, אבל הן הלכו במסלול הזה, כמו שנכנסו לעולם הזה, כך הן יכולות לצאת ממנו". הן גם יגידו משהו כמו "לא כל הנשים העניות פונות לזנות. יש מספיק נשים עניות, שישמחו ללכת לנקות בתים או לעבוד בשכר מינימום. הן רצו כסף קל, חשבו שתוך שנה שנתיים יוכלו לצאת מזה". אותן פפמיניסטיות, שחשוב להן דברים רבים, שוכחות לפעמים, שהנשים שעוסקות בזנות הן הנשים הכי אומללות בעולם. שגם כשהן רוצות לעזוב את הסרסור שלהן ולפתוח דף חדש, הן נרדפות על ידם. הן מוכות באופן קבוע. וגם כשהן נתפסות על ידי המשטרה, ומיועדות לגירוש לארץ מולדתן, הן עוברות מסכת קשה וארוכה של התעללות, יחס מחפיר ומשפיל על ידי השוטרים במשטרת ישראל. חלקן נסחטות: אם אתן רוצות להישאר עוד קצת בישראל, תעידו נגד המעסיקים שלכם. למשטרה, כך נדמה, חשוב לתפוס את הסרסורים האכזריים, שמגנים על עצמם באמצעות עורכי דין מקצועיים שגובים כסף רב עבור ייצוגם. אבל נפשן זל הנשים שעוסקות בזנות? אין תקציב עכשיו לדאוג להן. שוב, הן מנוצלות, והפעם על ידי המשטרה וגורמים אכיפת חוק אחרים, כמו הפרקליטות הציבורית, שמאוד חשוב לה להכניס את הסרסורים לכלא (ואני מסכימה שזה חשוב מאוד), אבל שוכחת לדאוג לנשים הללו.  

והנשים הללו, שעוסקות בזנות, יודעות טוב מאוד שיש שוטרים שמקבלים שוחד מאותם סרסורים. יש שוטרים שמזהירים מראש את הסרסורים לפני פשיטה, ומקבלים בתמורה צ'ופר מיני. הנשים שעוסקות בזנות לא מאמינות לגורמי המשטרה, כי הן רואות מפעם לפעם שוטרים שבאים לבית הזונות בהן הן מועסקות, וחושבות, וואלה, הם אלה שאומרים להגן עליי. והם אלה שהסרסור שלי מכריח אותי לשכב איתם.

אני לא תמימה כל כך, אני לא חושבת שבזבנג וגמרנו, באמצעות מבצעי פשיטה נוספים, התעשייה הזו תיגמר אי פעם. אני כן מאמינה שרק חינוך של לקוחות ושיקום של נשים שעוסקות בזנות יכולים להבריא את החברה. אבל צריך להתחיל איפה שהוא. וצריך לעשות את זה מערכתי. פעולות נרחבות. מצד אחד העמדה לדין של סרסורים, מצד שני חינוך בבתי ספר ובצבא. מצד שלישי לטפל בנשים שעוסקות בזנות ולאפשר להן לבחור באלטרנטיבה. ולא רק זה, כי אם טיפול סוציאלי, שיקום הדימוי העצמי הנמוך שלהן, טיפול היקפי בנפשן ובגופן עד להחלמתן, או לפחות להציבן על מסלול בדרך להחלמה. ומצד רביעי, ניקוי מערכי המשטרה, כן, להלשין על שוטרים שהולכים לבתי זונות. לפטר לאלתר שוטרים שמזהירים מראש את הסרסורים, טיפול בנוהלי המכס, שם אפשר לשחד בקלות עובדי מכס ולהכניס נשים דרך הגבול עם מצריים (זה, לפחות, מה שאחד הסרסורים שפגשתי לפני כמה שנים סיפר לי על תהליך הבאת הנשים. דרך מצריים, בתוך מכונית, שלמו כמה מאות שקלים ותעברו בלי שיעשו לכם בעיות).

ושתי הערות אחרונות: האחת, לאורלי וילנאי פדרבוש, שהיה חשוב לה להגיד בשידור "הבנות", כאילו מדובר בילדות קטנות. הן נשים. נשים שעוסקות בזנות. חלקן עוסקות בזה בכפייה. די עם "הבנות".

השנייה, לסמי עופר, שאם נורא חשוב לו לתרום לחברה, אולי יקים 2-3 מקלטי שיקום לנשים שעוסקות בזנות, ויתקצב אותם. ב-20 מיליון דולר אפשר לתקצב כמאה מקלטים בשנה. עלות תקצוב מקלט הוא כמיליון ש"ח לשנה. נכון שזה לא סקסי כמו לקרוא למוזיאון תל אביב על שמו ועל שם אשתו, אביבה. אבל אם כבר יש עודף תקציבי שמיועד לתרומה, אולי כדאי להתחיל עם מקלטים לנשים מוכות ונשים שעוסקות בזנות.