יוצאת מארון הקודש

ככה נוחתות להן צרות. עמרי לכלא, ומזוז מחליט להמשיך לחקור את פרשת סיריל קרל. פרשה אחרת, זאת שהתרחשה עוד לפני פרשת שלאף. עוד לפני השלאף שטונדה של שרון. הגורמים/מקורבים נדהמו לשמוע על החלטתו של מזוז בזמן ששרון נאבק על חייו. הוא ישן, חבר. הרופאים נאבקים על חייו. התקשורת נאבקת על הרייטינג, ועובדי הקבלן, האמהות החד הוריות, הנכים, משפחות הרוגי תאונות הדרכים ונפגעי האלימות בישראל, מה הם? לא נאבקים על חייהם? והחולים? אילו רופאים נאבקים על חייהם של החולים, שמתים בגלל חוסר של מיטות בבתי החולים וקיצוץ בתקציבים של המערכת הקורסת הזו? איזה מזל שלשרון ולמקורביו יש מגה-ביטוח רפואי. גם עם נזלת הם ירוצו לעשות טיפול בשוויץ, על חשבון משלם המיסים.

היה לי פעם שכן, חיים, בן 90 במותו. הוא לקה בדלקת ריאות, נכנס לבית חולים, שהה שם חמישה שבועות, ומת בעקבות סיבוכים. חיים, איש טוב, מהסוג שעושה התעמלות בבוקר עם הגטקעס המצחיקים שלו, התאהב לפני כמה שנים במטפלת האוקראינית שלו. היא היתה קוראת לו זיס'לה, הוא היה מחבק אותה ומלטף אותה באושר גדול. מאז האהבה ניצחה הכל. גם את המחלות שלו, או כמו שהוא קרא להן "המחלות הזקנות שלי". לחיים היתה פנסיה מהגרמנים, ובית בשיכון עובדים, והוא חסך שקל לשקל כל חייו, ודאג לילדים ולנכדים, ושנים ארוכות לאחר מותה של אשתו האהובה, התאהב באישה אחרת, והוא בן 80. כשהייתי פוגשת אותו, תמיד היה מצחיק אותי. וכשהכיר את אשתו החדשה (החצי יהודיה, יש לציין. אביה יהודי, אמה נוצריה, אבל חוקים גזעניים במדינת ישראל לא מכירים ביהדותה), הלב שלי התמלא בשמחה מזוקקת, שבגיל 80, תראו אותו, יש לו שיקסע בת 60, והוא מסתובב מאוהב ברחובות, וכל הזמן שורק מנגינות שמחות.

שלטונות ההגירה ניסו לגרש אותה, היא נסעה וחזרה שוב ושוב, כי הוויזה היתה טובה רק לשלושה חודשים, וכל הזמן הזה היתה צריכה להוכיח שהיא לא פושעת. פשוט אישה מאוהבת בת 60. היא לא חיפשה חתן בגילה, היא רצתה רק לעבוד, ואחרי שהתאהבו ונדרו נדרי אהבה, היא לא עבדה יותר, פשוט חיה איתו, שותפה מלאה. אחר כך כבר איכשהו הגיעו לאיזה הסדר עם השלטונות, היא קיבלה ויזה ארוכה יותר, והיתה שנה בערך של שקט, בלי לפחד שמישהו ערל לב יגיע באמצע הלילה לבדוק אם זה לא נישואים פיקטיביים.

אבל הגיל, אתם יודעים, עושה את שלו. הגוף אמנם נחלש, אבל הלב, אוי, הלב, מאוהב. חזק ואיתן. כל הזמן חלה, כל חודש-חודשיים חולה שבוע, והיא מטפלת בו, מסורה. ממשיכה ללטף את מצחו ולקרוא לו זיס'לה והוא קורא לה דושינ'קה. בשנה האחרונה הגוף כבר לא היה חסין, והתרופות לא הועילו. יום אחד הוא הרגיש ממש רע, הובהל לבית החולים. חמישה שבועות אחר כך מת שם.

השבוע, עם מותה של שושנה דמארי, חשבתי, שלא משנה כמה כסף יש לך, וכמה אתה מפורסם, וכמה מוניטין ותהילה אתה קוטף במהלך חייך, ולא משנה אם אתה מצביא, או זמרת לאומית, או ראש ממשלה, או חבר כנסת, או פנסיונר בן 90 שגילה מחדש את הרומנטיקה בגיל 80 - כשאתה מת, אתה נשאר מת. וכשמגיעה השעה למות, אתה תמות. 

וברגעים האחרונים, של הבהירות שמדברים עליה בכל מיני ספרים, יש שתי ברירות. או שאתה נורא תפחד, כי אתה יודע איזו אחריות היתה לך על כל כך הרבה אנשים, ולא משנה כמה אתאיסט היית כל חייך, יש מצב שתמות בפחד גדול ממדים, כי תרגיש שתגיע לגיהנום, או שתשרף שם, או שתתגלגל ליצור לא אנושי. הברירה השניה היא, שתמות בשלווה, בשקט וברוגע, כשאשה אחת מלטפת את מצחך ושרה לך את השירים שאמא שלך היתה שרה לך כשהיית ילד ותקרא לך דושינ'קה. ותוכל להרפות באותו רגע, של בין החיים למוות, ולא תכעס ולא תיאבק ולא תילחם ולא תכעס ולא תקצוף על שלא ניתנה לך ארכה לתקן דברים שעשית. קוראים לזה השלמה.

והרגעים האחרונים, יש שאומרים, לפעמים מתמשכים המון זמן, כמו למשל להיות מורדם זמן רב עד שמשתחררים מהגלגול הזה, שאולי הראש צריך לקבל איזו הפוגה של כמה רגעים ארוכים בשביל שהתודעה תעבור בשלמות את תהליך ההשלמה והקבלה. ואולי דווקא מצב כזה, של חוסר הכרה גופני, שלא מעיד על חוסר הכרה תודעתי, יכול להוביל לגלגול טוב יותר, להשלמה במעשים שעשית כל חייך, ועם ההכרה בעובדה שכוח ועוצמה שלא מגובים באחריות, יכולים להיות הרסניים.

חיים הוא דוגמה לאדם שכל חייו נתן והעניק, והמדינה הכשילה אותו בשנותיו האחרונות. אם לא היתה את הפנסיה מהגרמנים, לא היה מסוגל להתקיים מקצבת הזקנה המקוצצת שקיבל מהמדינה ומהפנסיה הזעומה (704 שקלים בחודש) שהיה זכאי לה מטעם מקום העבודה שלו. את ההוצאות על הבאת המטפלת, הטיפול במסמכים והתשלום לחברת כוח האדם ולמטפלת עצמה, הילדים עזרו לממן, אותם ילדים שפעם מכר אוטו בשביל לממן עוד סמסטר באוניברסיטה "כי השכלה זה חשוב. לא חייבים פרייבט ולאכול בשר כל יום", כך אמר פעם.

חיים הוא דוגמה לאדם, שיכול להיות ההורים שלכם או הסבא או הסבתא שלכם. איש שכל חייו עבד ושילם מיסים. לא כמו פוליטיקאים שמקבלים אישורים להעסיק מהגרי עבודה גם כשאין שום מקרה סיעודי בבית ומקצרים להם את התורים בשביל לקבל מנעמים אחרים. לא כמו פוליטיקאים ומקורבים לפוליטיקאים שמקבלים את הטיפול הרפואי הכי טוב בעולם, ומטיסים לכאן את המומחים הכי גדולים בעולם. זה יכול להיות אתם בעצמכם, עוד 20 או 50 שנה, תלוי בני כמה אתם עכשיו.

וזה לא רק חיים וזה לא רק עוד 20 או 50 שנה. כל כמה שבועות אנחנו נתקלים בסיפורים על אנשים שזקוקים להשתלת מח עצמות כדי להחלים מסרטן קטלני. שזקוקים לתרומת כסף בהיקף של מאות אלפי דולרים בשביל להציל את חייהם בניתוח מורכב שיכול להתבצע רק בחו"ל. באנשים שמקבלים טיפול רפואי לא מתאים, או לא מספיק. ילדות קטנות עוברות מדלת לדלת ומתרימות 10-20 שקלים בשביל אנשים חולים, או נכים, בעלי מוגבלויות שונות, או מחלות שאף חברת תרופות לא ששה לפתח עבורה תרופה, כי יש רק חמישה מיליון אנשים שמסתובבים עם המחלה הזו בעולם. וגם במצב הזה, רואים את הפער החברתי-כלכלי, כשרואים איזה טיפול מלא מקבלים נבחרי הציבור, ומנגד רואים איך אנשים רצים לטלוויזיה - למני פאר, ודודו טופז ולפעמים הם אפילו מגיעים לחדשות - עם הזונדה והאינפוזיה והגוף המכורסם ממחלה זו או אחרת, בשביל שהעם יתרום כסף להחלמתו או לפחות להקלה על סבלו.

ואת המצב הזה צריך להפסיק. נכון שבהשוואה למדינות אחרות, ביטוח רפואי לאומי לכל האזרחים זה לא דבר מובן מאליו. אבל זה לא מספיק, כי יש המון אנשים שלא מכוסים בביטוח רפואי, וההפרטה והכרסום בתקציבים של מערכת הבריאות רק תרע את המצב הרע גם ככה. יש אנשים שמכרו את הבית שלהם בשביל לרכוש תרופה יקרה, שעולה 20 אלף שקל בחודש, רק כדי לחיות עוד שנה, לראות את הילד עושה בר מצווה, או את הילדה מסיימת צבא. יש אנשי סגל רפואי שקורסים מעייפות, שוגים באבחנות. אין מספיק מיכשור רפואי בקופות החולים ובבתי החולים. אין מספיק מודעות למניעה. אין השקעות במחקר רפואי. כל קרנות המחקר ריקות  מכסף. בתחום הרפואה, מדינת ישראל מדרדרת לרמה של עולם שלישי. הווה אומר: העניים ימותו כי אין מספיק כסף. העשירים ימשיכו לטוס לשוויץ ויממנו מכיסם טיפולים רפואיים יקרים. הפוליטיקאים יממנו מכיסנו. צריך לעצור את זה. צריך לעצור את היסטריית ההפרטות, ואת הקיצוצים ברווחה וברפואה. חובה להזרים תקציבים ענקיים, קודם לשקם את הנזקים שנגרמו בשנים האחרונות, ובהמשך לדאוג להזרמה קבועה של תקציבים לחיזוק המערכת הרפואית על כל צדדיה: טיפול רפואי, טיפולי מניעה, חינוך למטופלים, הגדלת מצבת האדם בשירותי הרפואה, מחקר רפואי, הגדלת סל התרופות וסל הטיפולים, אבחון מוקדם של מחלות ובעיות רפואיות אחרות. לא בסדר הזה, אין פה סדרי עדיפויות, אין חשוב יותר או חשוב פחות. צריך להסתכל על המערכת באופו רחב. הכל חשוב. הכל.