יוצאת מארון הקודש

שאלו אותי למה דווקא צעדה, למה לא רק הפגנה באיזו רחבה מרכזית, עם שלטים ונואמות.

הרעיון של הצעדה לא בא לי סתם ככה. צעדות של פעילי/ות לזכויות הן חלק בלתי נפרד מתרבות המחאה בדמוקרטיה. אנחנו כאן, אנחנו רוצות להשמיע, אנחנו רוצות למחות. צעדה זה משהו עם אימפקט גדול יותר, הרבה נשים וגברים נפגוש בדרך, ולכו תדעו, אולי חלק מהם/ן יצטרפו אלינו תוך כדי.

לפני שנתיים וקצת ביקרתי בלונדון. לילה אחד, אני חושבת שהשעה היתה קצת לפני חצות, קבוצות ענקיות של נשים עברו לידי. היו שם המון נשים, אני מדברת על אלפים (!) שצעדו במרכז העיר, במסלול מסודר, לבושות בביקיני וחזיות. גם גברים לבשו ביקיני וחזיות, וכולם/ן יחד צעדו לאורך רחובות מרכז לונדון, עם שלטים וקריאות. הם עצרו בקצה המדרכה בשביל לעבור את הכביש כשהיה אור אדום להולכי הרגל, קראו קריאות ובעיקר מדובר היה בצעדה צבעונית ומרגשת.

באחד הצמתים עצרתי שתי בחורות ושאלתי על מה המחאה. "אנחנו דורשות מהממשלה הבריטית שיקצו יותר משאבים למחקר של סרטן השד", אמרו לי. היו לי דמעות בעיניים, המשכתי לצעוד איתן כמה מטרים, מתרגשת מאוד וחושבת בליבי "מתי תהיה סולידריות כזו בישראל?".

אני מאוד מצטערת שלא היתה ברשותי מצלמה באותם רגעים, זה היה מחזה נפלא ומרגש. סרטן השד הוא נושא חשוב מאוד שצריך להעלות למודעות - הן של האזרחים/ות והן של הממשל, כאן ובכל מקום אחר בעולם. ותראו מה זה, הבריטיות האלו, "רק" על נושא סרטן השד הן יצאו לרחובות ומחו, שרו שירים, קראו קריאות כלפי הממשל. וזה היה כל כך מדהים, ומאורגן בקפידה, ובלי תקריות אלימות ובשעה 1 לפנות בוקר לערך הן סיימו את הצעדה שלהן. למחרת לא מצאתי יותר מדי אזכורים בעיתונות, אבל כולם/ן דיברו על זה למחרת ואותי זה ריגש מאוד ונתן לי כוח להמשיך ולהאמין ביכולות שלנו, הנשים, להתארגן יחד ולפעול למען מטרות משותפות חשובות.