יוצאת מארון הקודש

בעקבות הפוסט בו העתקתי למעשה את האמנה של יחימוביץ', היו כמה תגובות מעניינות שאני רוצה להתייחס אליהן. כמוכן אני רוצה להרחיב קצת על התחומים אליהם התייחסה יחימוביץ'.

נתחיל עם שלוש תגובות:

הפוך כתב: "הבעיה היחידה שלי עם המצע הזה, היא שהוא משמר את ההבדלים בין המינים, בכל הקשור לטיפול וגידול ילדים, ע"י כך שהוא מתייחס לנשים כאילו הן האחראיות הבלעדיות לטיפול בילדים והיחידות שמרגישות אשם על חוסר טיפול בהם".

סייקו הוסיף: "זה מה שאני אומר לגבי הפמיניזם שרק משמר את המצב ורק יורה לנשים ברגליים".
יערה חוצן (פעילה ומקימת בית פמיניסטי) כותבת: "ושוב פתרונות לעשירות"

אז לא מדויק.

1. "עלות טיפול בילדים (גן, מטפלת, מעון, פעוטון וצהרון) היא 40%-55% ממשכורת ממוצעת של אשה במשרה מלאה. זה לא הגיוני".

האמת שיחימוביץ' צודקת. זה גם לא הגיוני בעיניי, שאוטומטית מטילים על הנשים את הוצאות הטיפול בילדים. הכיוון הזה שגוי כשמדובר בבני זוג שחיים יחד ומכלכלים יחד את המשפחה. כשאני שומעת נשים נשואות, שהבן זוג שלהן עובד, שלא כדאי להן לצאת לעבוד כי חצי משכורת תלך על מטפלת, אני תמיד שואלת, למה שהבן זוג לא ישלם, ונטל כביכול ייפול על משכורתו ולא על משכורת האשה. החישוב הזה שגוי כשמדובר במשפחה עם שני מפרנסים. ואם הבעל והאשה מרוויחים אותו הדבר, למשל 5,000 שקל נטו בחודש, למה ישר מחשבים את עלות הטיפול בילדים לפי משכורת האשה?

כמובן שכשמדובר במפרנסת יחידה, נאמר אם חד-הורית - גרושה, אלמנה, חד-הורית מבחירה שהחליטה להביא ילד בלי תמיכה של בן זוג – החישוב הרבה יותר הגיוני. כן, אם חד-הורית, מפרנסת יחידה, מרוויחה במקרה הטוב 5,000 שקל בחודש, אז יש סיכוי שהיא באמת תוציא סכומים לא מבוטלים בשביל הטיפול בילד/ים.

אחד הדברים החשובים שצריכים לעמוד לנגד פוליטיקאים התומכים במדיניות רווחה הוא התמריצים עבור אנשים – גברים ונשים כאחד וכאחת – לצאת לעבוד, וזאת באמצעות סבסוד מעונות יום, הכרה בהוצאות על מטפלת ובייביסיטר לצורכי מס והארכת יום הלימודים עד לפחות 16:00 אחר הצהריים. אם יותר אנשים יצאו לעבוד, הכלכלה תהיה חזקה יותר, וכמובן שזה קשור קשר הדוק עם האינטרס של המדינה שנאשים ירוויחו יותר משכר מינימום, כדי שלקופת המדינה ייכנסו כספים ממס הכנסה. כמו כן האינטרס של המדינה היא שיהיו מספיק מקומות עבודה עבור מי שירצה ומסוגל לעבוד. הווה אומר: הכשרה מקצועית למי שאין לה מקצוע, מתן תמריצים למקומות עבודה שיעסיקו נשים ושינוי היקפי באופי העבודה, כמו למשל שלא קובעים פגישות עבודה בשמונה בערב, וזה שיש אנשים שעושים שעות נוספות כמו משוגעים, זה לא אומר שהם עובדים טובים יותר.

2. "400 אלף נשים לא יוצאות לעבוד מחוץ לבית כי זה לא משתלם להן. ממילא 60% מהן מרוויחות פחות מ-2,800 שקלים. פחות מעלות מטפלת".
השכר הנמוך שנשים מרוויחות הוא אחת הבעיות הגדולות שלנו. בחודש שעבר הביטוח הלאומי כבר אמר ש-50% מהאנשים העניים במדינה עובדים. זו לא היתה סתם אמירה חסרת בסיס. נשים עובדות ומרוויחות פחות מגברים, אפשר לקרוא את הדוחות של הלמ"ס בעניין. על כל שקל שגבר מרוויח, אישה מרוויחה, בממוצע 60 אגורות, ויש ענפים במשק שאף פחות מזה. להיות מאבטחת בקניון, או טלפנית במוקד שירות לקוחות ולהרוויח 20 שקלים במקרה הטוב לא יביא אותנו יום אחד לקנות בית, כי עם שכר ממוצע של 4,000 שקלים נטו בחודש, כשכל ההוצאות גדלות כל הזמן, והמשכורת נותרת מקובעת – אי אפשר לחסוך, אי אפשר לעשות יותר מדי דברים מלבד להתקיים.

התשובה היא לא קיצוץ בקצבאות כדי לגרום לאנשים להיות יותר נחושים למצוא עבודה. התשובה היא בשינוי מדיניות כלכלית שאומרת אוקיי, אם אנחנו רוצים לקצץ בקצבאות כדי שאנשים ילכו לעבוד, כד\אי שנייצר מקומות עבודה וניתן תמריצים לאנשים לעבוד. יש מספיק תמריצים לחברות (שיפוי מעסיקים למשל, השתתפות של המדינה בתשלומי ביטוח לאומי וכד').

אם אשה חד-הורית צריכה לבחור בין לעבוד תמורת שכר מינימום 8-9 שעות ביום, או לקבל קצבה בהיקף דומה, או פחות מזה בכמה מאות שקלים, היא תעדיף לקבל קצבה ולעבוד קצת בשחור, לפחות מישהו יהיה עם הילדים בבית כשהם חוזרים מהבית ספר. אני מכירה כמה נשים שהיו צריכות לבחור בין לנקות משרדים דרך קבלן ולקבל 18 שקלים לשעה + קצבת הבטחת הכנסה מהמדינה. הנשים האלו החליטו לשמור על הבטחת ההכנסה וללכת לנקות בתים בפרילנס, תמורת 30 שקלים לשעה. אני מכירה המון אנשים שעובדים בשחור בכל התחומים שרק תעלו על דעתכם. הם אומרים שלא שווה לשמור על החוק בנושא, כי המדינה גוזלת המון כסף מעצמאיים, אז מסדרים את ספר החשבונות, עושים עבודות תמורת מזומן, ולא מצהירים על כל שקל שהם מרוויחים. באופן אישי, אני חושבת שזה שגוי, אבל כשעצמאי משלם מס הכנסה גבוה, צריך לשלם לרואה חשבון לפחות אחת לשנה (ואם מדובר בעסק שמגלגל יותר, אז מדובר בתשלום חודשי קבוע), צריך להפריש לביטוח לאומי קרוב ל-10% מכל שקל שהוא מרוויח – ובסופו של יום לא זכאי לקבל דמי אבטלה אם הוא מוצא את עצמו מחוסר עבודה, מה אני אגיד לכם, לפעמים אני יכולה להבין אותם, אפילו שנאי לא מסכימה שזו הדרך הנכונה.

3. "ייאכף בתקיפות ותוך הטלת סנקציות חוק שכר שווה לנשים ולגברים; נתגמל ונתמרץ מפעלים שיצרו אקלים נוח לעבודת נשים (מעונות במקומות עבודה, תנאים לנשים מיניקות.) נחוקק חוק לעידוד העסקת נשים"

כן, זה חשוב מאוד. זו התחלה. להודות שיש בעיה ולהתחיל לפתור אותה. זה לא שימור ההבדלים, זה להצביע על הבעיות הקיומיות שיש לנו, הנשים. אנחנו לא יורות לאף אחד ברגל, סייקו היקר. אנחנו לוקחות אחריות ומציעות פתרונות מעשיים. אם המדינה רוצה לעודד נשים לצאת לעבוד ולהתפרנס בכבוד ולא להיות נטל על קופת המדינה בגלל קצבאות רווחה וסעד שונות, יש לוודא שהסביבה התעסוקתית תהיה ידידותית לנשים. כי אחרי הכל, כמה שזה לא ייראה לך, נשים מטפלות בילדיהן. אני לא אומרת שגברים לא עושים את זה, חלילה, אני אומרת שבאופן מסורתי רוב הנטל בבית נופל על נשים. בגלל שגברים מרוויחים יותר, אם הילד חולה, עדיף שהאשה תישאר בבית עם הילד, כי התשלום על יום עבודה שלה קטן יותר. בראש 95% מהמשפחות החד-הוריות עומדות נשים. זו עובדה שלא ניתן להתווכח עמה. נשים לא הולכות לעבוד כדי שיהיה להן איזה עיסוק צדדי עד שהילדים יחזרו מהבית ספר והגן. הן עובדות כי הן צריכות להתפרנס, כי בניגוד לפעם, מפרנס אחד במשפחה זה לא מספיק. היום הכל עולה יותר. אנחנו משלמים היום יותר על חשמל, טלפון, אינטרנט, לוויין/כבלים, דלק ומוצרי צריכה בסיסיים. פעם הכבלים עלו בקושי 100 שקל בחודש, בתקופה שלפני ש-yes נכנסו לשוק. הייתי משלמת פעם 99 שקלים בחודש על כבלים אנלוגיים, וזה לא היה מזמן, אולי 6 שנים. ואז הרווחתי – נשבעת לך! – הרבה יותר מהיום. יש שחיקה בשכר העבודה ו"שכר ממוצע במשק" הוא פיקציה מרושעת (בהזדמנות אני אקדיש לכך פוסט נפרד).

4. "חד-הוריות: לא נפגע לכן בקצבה גם אם תצאו לעבוד, גם אם יש לכן חבר שישן אצלכן, וגם אם יש בבעלותכן מכונית מצ'וקמקת".

מדובר באחת העוולות הגדולות שקיימות. הפגיעה המוחשית בחד-הוריות היא גדולה והרסנית. לפני חודש ערכתי ביקור ניחומים, לא עלינו, בכפר שלם, בדרום תל אביב. ערב שלם ישבתי עם שתי נשים מדהימות שנפגעו באופן ישיר מהמדיניות ההרסנית של סילבן ונתניהו. אחת, חד-הורית מבריקה, עם תואר שני, מורה בבית ספר יסודי. כל שנה מפטרים אותה ומעסיקים אותה מחדש כדי שלא תקבל הטבות של ותק. השנייה, גם חד-הורית, מגדלת כבר 12 שנה לבד את הילד שלה. היא עובדת במשרד 4 שעות ביום, מרוויחה 20 שקלים לשעה ומקבלת הבטחת הכנסה. מגיעה לפחות מ-3,000 שקל נקי בחודש. "איך את מסתדרת?", שאלתי אותה. והיא ענתה: "ההורים שלי עוזרים. מזל שיש אותם, כל שישי הם עושים לי קניות. הייתי צריכה שמיכה לחורף, אבא שלי קנה, התנור התקלקל, אבא שלי קנה. הייתי צריכה לשלם טיול שנתי לילד, אבא שלי שילם. יש הוצאות מיוחדות, כמו רופא שיניים, אבא שלי נותן לי את כרטיס האשראי שלו". ככה המון אנשים, גם אם הם לא חד-הוריים, מתקיימים. בעזרת ההורים, שתודה לבעלי, הצליחו לחסוך כשהיו מועסקים, כי אז זה היה ברור שכל עובד מקבל פנסיה, והיו הסכמים קיבוציים ואשכרה דאגו לרווחת העובדים. אני רק חושבת על זה, ויכולה לתת עכשיו, על המקום,לפחות 40 שמות של אנשים שאני מכירה באופן אישי, שההורים הזקנים שלהם ממשיכים לעזור עם המשכנתה, עם התשלומים לבית ספר של הילד, או עם הוצאות חריגות כמו אורתודנט לטיפול שיניים של הילד-נכד. הם, הזקנים הללו, שהקימו בעצם את המדינה הזו, ופעם עוד דאגו להם, חסכו שקל לשקל, וחלקם יכולים להרשות לעצמם לתת שטר של 100 שקל כשהנכד מגיע לביקור.

כמובן שיש גם אוכלוסיה מבוגרת שגדלה מיום ליום, מדובר כבר במאות אלפים, של זקנים שמחטטים בפחי אשפה או בסיום יום בשוק הכרמל. על הפערים המטורפים האלה אני מדברת, ואני יודעת, לפחות מהאמנה של שלי יחימוביץ' שגם היא מדברת עליהם.