יוצאת מארון הקודש

אתמול בצהריים הלכנו לראות את "קרוב לבית", הקרנת טרום בכורה בתל אביב. מדובר בסרט ישראלי, שבשורה התחתונה כל מה שאפשר לומר עליו הוא "רוצו לראות!".

ואני ארחיב: סיפורן של שתי חיילות מג"ב, מירי וסמדר. כל אחת מגיעה מרקע שונה והתפקיד העיקרי שלהן הוא לבצע סיורים רגליים בירושלים ולדרוש מערבים להציג תעודת זהות ולהעתיק את פרטיהם לקלסר מתויק שהן מקבלות בכל בוקר לפני תחילת המשמרת.

לאורך הסרט הצופים מתוודעים לסאב טקסט צורם במיוחד שמטפטף אט אט לתודעה. ישבנו בקולנוע, מרותקים למסך, ברגעים מסוימים בסרט כמעט פרצתי בבכי - כי זה סרט רגיש שמספר בעדינות אבל בלי לעשות חשבון את החברה הישראלית, ועל הקשר ההדוק בין כיבוש, גזענות וצבא ואיך זה משפיע על נפשן הרכה של בחורות צעירות שמשרתות אינטרסים אפלים.

זה סרט מלא אהבה לנשים, מציג אותן במלוא יופיין, התלבטותיהן ומספר בעצם את הקושי העצום להיות חיילת שהמפקדת שלה רודה בנשים. זה סרט שמציג את החברה הישראלית דרך עיניהן של שתי חיילות צעירות שבסך הכל רוצות לחזור בערב הביתה בשלום. שמראה איך הצבא מעצב את החשיבה של הנוער שברגע אחד סיים לעשות בגרויות וברגע הבא נאלץ ללבוש מדים ולבצע משימות לא מוסריות שמשרתות אינטרסים גזעניים.

זה סרט על סיסטרהוד ועל צבא, על יהודים וערבים, על ירושלים ככור היתוך שתיכף עומד להתפוצץ, על הגיל הרך הזה שלפעמים אנחנו צריכים להמציא סיפור בשביל להרגיש בחיים, על הורים מודאגים ועל בדידות. שתי השחקניות הראשיות עושות עבודה נפלאה ומרגשת, שגוורמת לכם אחרי הסרט רק לרצות לחזור לגיל 18 ולסרב לשרת בצה"ל. ממש ככה.

או במילים אחרות: רוצו לראות. מומלץ.