יוצאת מארון הקודש

הדברים הקבועים, כרגיל, כמו כל שנה. בוכה מול הטלוויזיה כל היום, בערב רואה את טקס הדלקת המשואות, מאזינה לנאומים, ואחרי שמכריזים שאפשר להספיק לבכות, נכנסת למקלחת, מנקה את כל העצב, מתאפרת מעט, מתלבשת, מיישרת את הפוני ויוצאת לרחוב.

כשיצאתי החוצה היו זיקוקים. זה מדהים איך כל שנה המון אנשים נעמדים ברחוב ומביטים מעלה. ממש עגל הזהב של התקופה המודרנית. עברתי ביניהם, מסתכלת על השתאותם, נפעמים אחד אחת, עושים "וואוו" ו"יווו", ואני עוברת ביניהם, כמעט מרחפת, מחויכת. עיניהם נישאות מעלה, ידיהם אוחזות בעגלת תינוק או בפעוט מייבב שנבהל מהבומים.

מהופנטים.

זה היה יפה בעיניי ומקסים. עיניהם היו מלאי תקווה ושמחה, פשוט ככה. כלום לא הפריע להם באותו רגע, שום קושי לא נראה בעיניהם, רק היפנוט טוטאלי לאורות הצבעוניים בשמיים. כמו תלו את כל תקוותם באורות המנצנצים והרועשים הללו.

יכולתי לכייס אותם בקלות. יכולתי לחטוף להם את התינוק מהעגלה. יכולתי לגזור להם את השיער. יכולתי לחטוף דום לב ולהישכב מתה על שפת המדרכה - והם לא היו שמים לב.

וזה המשיך אחר כך, ההיפנוט הזה. למרות שהרחוב ליד ביתי לא נחסם לתנועה, אנשים לא התייחסו לרמזורים של הולכי הרגל. צעדו ברחובות, עם הפעוטות ועגלות התינוק. זה לקח כמה דקות עד שהנהגים בכלי הרכב התחילו להתעצבן. התחילו לצפור. אבל למהופנטים זה לא הפריע. הם עדיין עם חגיגה בעיניים. ילדים וונדליסטים ריססו מכוניות עם קצף בהיסטריה. ציירו סמיילים ומגן דוד על החלונות (שנמסו תוך כמה רגעים). מרחו בקצף את הידיות של הדלתות. הם הלכו על הכביש, למרות שהמכוניות שהזדחלו מאחוריהן צפרו שוב ושוב. חבורה של ילדים התחילה להתווכח. ילד א' ריסס בקצף ילד ב'. ילד ב' דפק מכות לילד א' וקילל אותו בקללות ששומעים בטדי. הם היו בערך בני 12. ילד ג' התערב וחטף מכות מילד א' וילד ב'. ילד ד' ניסה לעזור לילד ג'. זה לא עזר. שני בחורים בני 20 פלוס ראו את האלימות וניגשו להפריד. אמרו להם "היום חג, לא הולכים מכות" וחזרו לכביש וצעדו עליו. כשרכב מאחוריהם התחיל לצפור הם עשו לו פרצוף, הניפו ידיים וקיללו אותו.

חוסר אחריות, וונדליזם ילדותי, אלימות פיזית ומילולית - כמו כל השנה, גם בערב יום העצמאות. לתפארת מדינת ישראל.