יוצאת מארון הקודש

זה לא פשוט כשאין אהבה בבית.

הורים יכולים לאהוב את ילדיהם, אבל לא להראות להם את זה. הם עלולים להיות מרוחקים מילדיהם, ולא להפגין כלפיהם חיבה. יש הורים שדופקים מכות ופוגעים פגיעה אנושה בנפשם של ילדיהם, ששנים ארוכות אחר כך עוד יטחנו לאיזה פסיכולוג את המוח על כמה ההורים היו חרא של הורים ויזדקקו לכמה סשנים טובים בשביל להרפות מהילדות הכואבת שהותירה בנפשם צלקות רגישות לכל משמע בכי או אלימות מילולית בקרבתם.

ילדים שלא מקבלים אהבה, או כשהאהבה שהם מקבלים היא מותנית באכזריות; ילדים שהוריהם אונסים אותם ונותנים להם חיבוק רק בסוף האקט המיני האלים, או מפנקים אותם במתנות כדי שלא יגלו לאף אחד שאבא או סבא או אח או דוד מזדחלים למיטתם בלילה, או מציצים להם במקלחת – ילדים כאלה מטפחים תפישה מעוותת של אהבה, יחסים, אינטימיות, קרבה, מין ומיניות. ילדים - בעיקר ילדות - חוטפים מכות, נופלים קורבן לאלימות מינית, גילוי עריות – והרוב קורה בבית או בקרבתו: על ידי קרובי משפחה, שכנים, ידידים של ההורים ומכרים של המשפחה.

ילדים וילדות שלא מקבלים אהבה, או שמקבלים אותה בהתניות, גדלים להיות נערים ונערות עם תפישה מעוותת. הבחירות שלהם, גם כשהן נעשות, מגיעות מתוך הקשרים מעוותים. דוגמאות לא חסרות. בכל תיכון יש את זו שמרכלים עליה, שכבר בכיתה ט' הזדיינה עם חצי שכבה. יש את זו, בבסיס, שיודעים עליה שהיא קלה להשגה, רק תבוא עם קצת חינחונים והיא תצעד אתך יד ביד לעבר מגורי הבנות. יש את זו, גם מהבסיס, שיודעים שהיא מזדיינת עם המפקד שלה. יודעים ושותקים. לא מדווחים, כי מה פתאום להיכנס לסיפור הזה בכלל. לחץ חברתי הוא לא דבר ששמור רק לבית הספר היסודי, כשעושים חרם על מישהי סתם בגלל סיבה מפגרת, שיום אחד, כשאתם בני 30 או 40 ויש לכם ילדים משלכם, אתם מבינים כמה אכזריות יכולה להיות טמונה בכיתה אחת.

יש ילדות, שגדלות להיות נערות, כאשר כל ילדותן ונערותן הן הוטרדו מינית בבית, כי זה נורמה שכזו, שהן מסתובבות בבית עם גופיה, ואבא מרשה לעצמו להעיר הערה על השדיים שצומחים להם, או לתת לטיפה בטוסיק בגאווה. יש הטרדות מיניות שנעשות על ידי נשים לבניהן, כשהם עדיין פעוטות, כמו חפינה של איבר המין של הבנים, גם כן בגאווה, שהרי סוף סוף יש זכר בבית שימשיך להוביל את שם המשפחה של האב והסב.

יש ילדות ונערות שנאנסות ומותקפות יום יום בביתן על ידי אחיהן הגדול, או הבן דוד. לפעמים הסבא מאונן עליהן ונותן להן אחר כך סוכרייה על מקל או וופל שוקולד. ויש כאלה שעברו מסכת אכזרית ומזעזעת של אונס באופן קבוע על ידי האב או האח, שתיקה של האם שיודעת ולא עושה דבר, ורק אם לאותה נערה יש אחיות צעירות ממנה, היא תזעק בשלב מסוים כדי להגן על אחיותיה הצעירות,  מפחד שלא יאנסו גם כן.

ויש סתם בתים כאלה, עם הורים שעשו ילד כי זה התאים להם לעיצוב של הבית, הורים שדוחפים כסף בידי ילדיהם כפיצוי על כך שהם כמעט ולא נמצאים לצדם, לא מפגינים אהבה, לא כלפי ילדיהם ולא ביניהם.

יש המון סיפורים מזעזעים ודוגמאות קשות של אנשים שהיום כבר בגרו – הם כבר אחרי צבא או תואר ראשון, עובדים לפרנסתם – עושים כל מה שאנשים בגיל 20-30-40 עושים. טיול, תואר, חתונה, ילד, משכנתה. הם עובדים על אוטומט. אם תשבו אתם ערב אחד, תשתו משהו ותפצחו בשיחה אינטימית, תגלו פתאום שיושב מולכם ילד בן 8 שדוד שלו אנס אותו שלוש-ארבע שנים. יושב מולכם אותו אחד, כבר עוד מעט בן 40, מייבב על הילדות שנגזלה ממנו. איך חמש שנים על ספת הפסיכולוג פירק סנטימטר אחר סנטימטר מחייו, שיחזר כל פיסת זיכרון שנשמר מאז, רק כדי לא להפוך לדוד שלו יום אחד, כשילדיו יגיעו לגיל שבו הוא החל להיאנס.

לפעמים תגלו שהחברה שלכם לעבודה נאנסה פעם על ידי השכן שעשה בייביסיטר, ורק כשהיתה לאם בעצמה הגישה תלונה, שיהיה תיעוד. אבל יש התיישנות וכל זה – אז התיק נסגר. כשהיתה קטנה סיפרה לאמה על האונס, אבל היא לא לקחה אותה למשטרה. זה לא מה שעשו פעם, התביישו. גם היום מתביישים. אבל פחות. פעם כשדיברנו היא אמרה שאם היתה מגלה שמישהו אנס את הבת שלה, היא בעצמה היתה מגיעה אליו הביתה, תופסת אותו בביצים ומובילה אותו לתחנת המשטרה. ואם זה היה קורה, היתה מפיצה את שמו ברבים עם תמונה וכתובת, ולעזאזל זכותו לפרטיות. "זכותנו על גופנו חשוב יותר", אמרה. "שישמרו את הזין שלהם בתחתונים, שלא יספרו לנו סיפורים על כאבי ביצים".

(ויש המשך, אבל מחר. אני חייבת לישון קצת. לילה טוב.)