יוצאת מארון הקודש

לפני כמה ימים אירחתי בביתי אישה עם שתי בנותיה. הבנות, תיכוניסטיות ממצועות, מהסוג שאתן פוגשות כל הזמן. רעשניות, דעתניות - מהסוג שאני בהחלט יכולה להזדהות. תמיד העדפתי שנערות צעירות יהיו דעתניות עם קול בטוח ואיתן, אבל מכאן ועד לגישה מזלזלת באמא שלהן - הדרך ארוכה. ולא רק לאמא שלהן הן מדברות בגסות, גם אליי הן דיברו בצורה מבזה ומכוערת.

האמא שלהן מקסימה, דעתנית וליברלית. היא מבקשת מהן דבר מסוים, הן עושות פרצוף ושואלות אם היא נכה, למה היא לא יכולה לעשות את זה לבד. בגלל האופן המכוער שבו הן מדברות, היא כבר לא מבקשת מהן דבר. הן כבר לא חייבות לנקות אחריהן במקלחת, הן לא חייבות לסדר את החדר. את הכלים היא תשטוף כשתחזור מהעבודה, את הבישולים היא דוחה לסוף השבוע ותעמוד במטבח ותכין כמות שתספיק לכל השבוע. מקסימום ביום חמישי יאכלו חביתה עם סלט. לא חייבים לאכול בשר כל יום.

היא מבקשת מהן שיירדו לסופרמרקט לקנות מצרכים, וזה לא מעניין אותן באותו רגע. יש איזו תוכנית ריאליטי מטומטמת. חשובה יותר מלרדת לקניות לפני שהסופרמרקט יסגר. היא מבקשת מהן לטאטא את הסלון, הן אומרות "אחר כך" ושוכחות מזה. אנשי מקצוע קוראים לזה "אובדן סמכות". אני מסכימה איתם. זה לא בהכרח קשור לגילן המתבגר, הסוער והמרדני שעושה דווקא. אפשר למרוד בהורים בלי להתנהג אליו בגסות כזו.

כשהן רוצות זוג נעליים חדשות, היא ישר שולפת 200 שקלים, כדי שלא יבואו אליה עוד 20 שנה ויאשימו אותה שהיתה רעה כלפיהן. כשהן צריכות טרמפ לחוג או לחברות, היא עוזבת הכל ולוקחת אותן לאן שרק רוצות. הן מדברות בסלולר ב-200-300 שקלים בחודש. הן זורקות זין על אמא שלהן ואחר כך, כשיוצא לי לפגוש את שלושתן, הן מתלוננות באוזניי איזו אמא מעצבנת יש להן. כל הזמן דורשת, כל הזמן מתלוננת. והן, מה בסך הכל מבקשות, שיעזבו אותן בשקט, שיתנו להן לחיות.

בפעם האחרונה שפגשתי אותן, זעמתי מאוד. הן דורכות עליה כמו על סמרטוט רצפה, מנבלות את הפה, צורחות עליה - והיא שותקת. התעללות לשמה. אלימות מילולית. כל הזמן "תני לנו" - אבל הן לא נותנות דבר בתמורה. הן כבר לא בנות 10 או 12. הן יתגייסו לצבא עוד שנה שנתיים. מסוגלות בקלות לקחת מטאטא או מקל ספונג'ה ולעזור בבית. הן מסוגלות לנקות אבק אחת לשבוע, לשטוף כלים אחרי שסיימו לאכול. אבל כשהן באו לבקר אותי, שלושתן, אחרי שיומיים הכנתי הכל, בישלתי, ניקיתי, ירדתי לפחות 5 פעמים לסופרמרקט ולירקן - אחרי כל ארוחה, הן הורידו את הצלחת מהשולחן והלכו לראות טלוויזיה או לשבת לשחק על המחשב.

"אולי תשטפו כלים?", הצעתי. הגב שלי כאב מרוב עבודה דומסטית.

"לא בא לי עכשיו", אמרה הבכורה, "אחר כך".

אחר כך הגיע, ושאלתי שוב.

"עכשיו אני רואה טלוויזיה", היא אמרה, "אני לא מבינה למה אין לך מדיח כלים בבית".

"אני לא צריכה", הצטדקתי, "אנחנו בסך הכל שני אנשים בבית, לא צריך מדיח כלים בשביל 2-3 צלחות אחרי ארוחה. שהתוכנית בטלוויזיה תסתיים, אני מבקשת שתשטפי כלים".

"אבל אני האורחת!", צעקה.

ואז אמא שלה התערבה.

"אפשר לחשוב שבבית את עושה משהו", אמרה האמא בפאסיב-אגרסיב קלאסי ורגע אחרי התחרטה על שהתערבה.

"מה את מתערבת בכלל?!", צעקה הקטנה יותר, "אפשר לחשוב כמה כלים יש לנו בבית".

ואז התחיל ויכוח-ריב שכזה בין שלושתן, ואני הקשבתי להן ולא אמרתי דבר. הן רבו שעה ארוכה, ובמקביל קמתי, שטפתי כלים בשקט ואחר כך הלכתי לנוח. הוויכוח הסתיים מתישהו. האמא עצבנית על הבנות, הבנות כועסות על האמא, ולי בינתיים הראש מתחיל לכאוב. כאילו כאבי הגב לא הספיקו.

אחר כך היתה ארוחת ערב. גם אז, שוב, הן לא התנדבו לנקות את השולחן ולשטוף כלים. לא עצרתי את עצמי, קמתי, נעמדתי מולן ואמרתי להן: "שתיכן ילדות מפונקות ומגעילות. אני לא מבינה איך האמא שלכן מצליחה להתמודד אתכן. אתן פה בקושי יום ולי כבר נגמרה הסבלנות. אתן שתיכן מגעילות ואני לא רוצה שתבואו לבקר כאן יותר". פתאום היה שקט. שתי הבנות התבוננו זו בזו, אחר כך הביטו באמא שלהן, שאמרה: "אני לא מאמינה שאת מדברת אליהן ככה. למה את כזו מגעילה כלפיהן? מה הן כבר עשו לך? אז אני אשטוף כלים, מה הבעיה?".

הבת הקטנה נעלבה והתחילה לבכות, רצתה ללכת הביתה. ניגשתי לדלת ופתחתי אותה. "בבקשה", אמרתי, "את יכולה ללכת". הגדולה התחילה לצעוק "את לא תדברי אליי ככה! אני לא חברה שלך! מה פתאום את מדברת אלינו בצורה כזו!". גם היא לקחה את הדברים שלה והלכה לכיוון הדלת. שתיהן ירדו למטה וחיכו לאמא שלהן, שלא ידעה מה לעשות עם עצמה.

"ככה נראה הפמיניזם שלך, אה?", שאלה אותי, בעודה תולה את התיק שלה על הכתף. "אני לא מבינה למה היית צריכה לדבר אליהן ככה, מה זה האסרטיביות הזו שלך? לזה את קוראת פמיניזם? לדבר מגעיל לבחורות אחרות?".

הסברתי לה שזה לא קשור לפמיניזם. וזה לא רק אסרטיביות. אבל שתי הפדלאות שלה צריכות ללמוד דרך ארץ ונימוסים. אני לא בית מלון. וזה לא שאני אסרטיבית, היא מתנהגת כמו סרטוט רצפה כבר יותר מדי שנים.

היא לא התרצתה מההסבר שלי. "אני עדייו חושבת שלא היית צריכה להגיד להן שהן מפונקות. בפסח הן דווקא עזרו לי לנקות את הבית".

ואז היא הלכה.

לפני יומיים פגשתי בה, רק היא, בלי הבנות שלה. ביקשתי ממנה שלא תביא אותן. דיברנו על פמיניזם ועל האונס של הילדה בבסיס נבטים, דיברנו על זה שהבנות שלה מפונקות נורא, ולא מזיזות ת'תחת שלהן בבית. היא חושבת להביא הביתה עוזרת פעם בשבוע, למרות שהבנות שלה בריאות בגופן ובנפשן. מקסימום זה יעלה לה 200 שקל בשבוע, לא נורא, העיקר שלא יהיו ריבים בבית על מי מטאטא או שוטף את הכלים.

אני חושבת שלקחת עוזרת בגלל הפינוק זה גם דיכוי של נשים. מילא אם יש מישהי שחולה, או סובלת ממוגבלות שלא מסוגלת לנקות בעצמה את הבית - מילא. לא חסרות כאלו נשים. אבל כשהבנות שלך מעדיפות לרבוץ מול הטלוויזיה שעות על גבי שעות במקום לקחת מטאטא או סמרטוט, ואין שום סיבה שבעולם להחזיק עוזרת בבית - זה האמא של הדיכוי שנובע מפינוק. וכן, גם אובדן סמכות, כבר אמרתי. העיקר שהבנות שלה לא יחשבו שאמא שלהן רעה.

אני תוהה אם רק אני מרגישה ככה.