יוצאת מארון הקודש

את סוף השבוע האחרון, שהתחיל מבחינתי ביום רביעי ונמשך עד מוצאי שבת, הקדשתי לנסיעה לגליל העליון והשתתפות בקורס של בודהיזם טיבטי עם הנזירה רובינה קורטן. לקורסים שמועברים בישראל הודות לפעילות נהדרת של עמותת ידידי הדהרמה, אני משתדלת להגיע לפחות פעמיים בשנה. יש משהו שמושך אותי מאוד בעקרונות של הבודהיזם הטיבטי, ובכל פעם שאני קוראת ספר בתחום, עושה קורס, או מאזינה להרצאה - אני מרגישה בבית.

הנזירה רובינה. התגלמות של רוך.

הקורס שנערך בקיבוץ תובל עסק, בין היתר, בפסיכולוגיה בודהיסטית, כאשר העקרון המנחה היה שאני יכולה להיות המטפלת של עצמי. כמובן שישבתי כמו תלמידה טובה והאזנתי בצמא לדבריה החכמים והמרתקים של רובינה, אשה בת 62 עם עיניים רכות, שמאירה את כל החדר ברגע שהיא נכנסת לתוכו. יש לה דרך ייחודית להעביר הרצאות - היא מרגשת עד דמעות, היא קורעת מצחוק, היא שולפת פנינים בקצב מסחרר ויש לה תשובה לכל דבר. היא חדה וברורה, רהוטה ומהממת. לפני שלוש שנים היא העבירה קורס (פסח 2003) ומאז אני פשוט חיכיתי שתגיע שוב לארץ.

כל ההקדמה הזו היא רק בשביל לספר שמשהו השתנה בי בארבעת הימים של הקורס. היו לי כמה תובנות חשובות לגבי עשייה פוליטית-חברתית-פמיניסטית. המשפט הקצר שכתבתי בפוסט הקודם על הנמלים והפודלים - זה משהו שהיא אמרה, ונכון שזה לא קשור באופן ישיר לפמיניזם, אבל באופן עקיף הוא קשור מאוד - אנחנו חיים עם דפוסי חשיבה מקובעים, אשליות על מה היא המציאות, כשבעצם, המציאות שונה לגמרי, והפער בין מה שאנחנו חושבים למה שבאמת יש - הוא זה שמתסכל, מכעיס, מעורר בנו זעם ויוצר לנו עוגמות נפש על ימין ועל שמאל.

רובינה אמרה שהחמלה שלנו מאוד מוגבלת והיא מגיעה עם כעס, כמעט באופן אוטומטי. אנחנו רואים מישהו דופק בעיטה לכלב שלו, אנחנו מרגישים בחמלה לכלב, ובד בבד חשים כעס ותסכול רב כלפי אותו אחד שבעט. אנחנו כועסים על דברים - ואותו כעס עוצר מבעדנו לפעול. [וזה לא שאני מדקלמת פה דברים שהיא אמרה. שיהיה ברור. כבר חמישה ימים שאני מעבדת את דבריה שהבקיעו בקיעים וסדקו סדקים בתפישות שלי. הבנתי, למשל, מדוע להפגנות של חודש מארס הגיעו פחות מתריסר אנשים]

אחת המסקנות היא שאולי הדברים לא קיימים באופן שבו אנחנו חושבים שהם קיימים.

מסקנה נוספת: לשנות את העולם, לתקן את העוולות החברתיות - כשלעצמם מדובר ברעיונות אציליים, אבל צריך לעשות את זה לא בגלל שאני כועסת, אלא פשוט בגלל שזה הדבר הנכון לעשות. כלומר: המוטיבציה של הפעולה קובעת את האיכות של הפעולה. ההקשר מאוד חשוב. כל עוד אני אפעל מתוך כעס, דברים פשוט לא יקרו. במלים אחרות: למחאות לא אלימות (כי גם כעס הוא סוג של אלימות, ומי כמוני יודעת כמה זעם וחימה שפכתי כאן בשנתיים האחרונות, שלא לדבר על הטקסטים הוורבאליים ששפכתי בהזדמנויות אחרות, שלא באינטרנט) יש יותר סיכוי להשפיע בטווח הארוך. כלומר, גם להפגין זה בסדר, אבל כל עוד מפגינים כי זה הדבר הנכון (למשל: לעורר מודעות), כל עוד לא נעשה את זה מתוך כעס.

ואז נשאלת השאלה החשובה: איך גורמים לשינוי בלי שההקשר הוא כעס וזעם צרוף? איך משנים את האקלים החברתי שמאפשר פגיעה בנשים, לדוגמה, או בכל אוכלוסייה מדוכאת ומוחלשת אחרת, בלי שהפעולות לשינוי לא ינבעו מתוך כעס?

אז הפעם, אין תשובה אחת בשליפה, איו נוסחה מנצחת. צריך לחשוב על זה. אנחנו צריכות להיות חכמות בשביל לגרום לשינוי שיהיה בר-קיימא. שינוי שיביא למציאות שלא תיסדק ברגע שמשהו רע יקרה. שינוי איתן ויציב, שלא יוכל להיות מנוטרל אם - חס וחלילה - פתאום תפרוץ מלחמה (כי כשיש מצבי חירום, כולם פתאום מיישרים קו עם תפישות מסורתיות. כולם חוזרים למוכר, גם אם הוא לא בהכרח טוב).

לשנות את העולם בלי לכעוס על המצב, אלא כי זה הדבר הנכון לעשות. מחשבה מעניינת, נכון?