יוצאת מארון הקודש

הנה יולי. יוני נגמר, החום עוד לא בוטל, לפנינו שלושה חודשים של קיץ חם, לוהט, מחניק, לח - ועמו הסימפטומים הקבועים: חם מדי, עצבים, אלימות ברחובות, מזיעים, למי יש בכלל כוח לחייך, תפעילו ת'מזגן אני תכף מתעלפת.

ביוני עשיתי פרויקט אישי. החלטתי לעשות כל יום לפחות מעשה טוב אחד. התחלתי עם עצמי: הפחתתי את מכסת הסיגריות. במקום שליש עד חצי קופסא ביום, ירדתי לסיגריות ספורות. יש ימים שאני מעשנת אפילו סיגריה אחת או שתיים. זה מעשה טוב כלפי עצמי. אז עכשיו אני מוציאה פחות כסף על סיגריות, והחלטתי להוציא את הכסף על דברים אחרים, לתועלת יצורים חיים אחרים. חתולים, למשל.

יש שלושה חתולי רחוב שיושבים באופן קבוע מתחת לחלון של המטבח. בכל פעם שאני תולה או מורידה כביסה, אני מחייכת אליהם, דורשת בשלומם. כשאני יוצאת לעבודה, אני מורידה להם לפעמים גביע גבינה או מים. מאוד חם בימים האחרונים, וחשוב שהם לא יתייבשו. באחרונה שידרגתי את הקשר עמם. במקום לקנות סיגריות, אני קונה אוכל לחתולים. מדי בוקר יורדת לחצר עם מנת אוכל ובקבוק מים טריים, שופכת לקעריות קטנות שרכשתי במיוחד בשבילם. עומדת בצד ובודקת שהם אוכלים, שטעים להם, שהם שותים.

בשבוע הראשון הם היו חשדניים מאוד. נעלמו בכל פעם שהתקרבתי אליהם. לאט לאט הם התחילו לחבב אותי, ניגשים אליי עוד לפני שהם ניגשים לאכול ולשתות. מתחככים בי. מייללים. ורק אחר כך ניגשים לקעריות לנשנש אוכל.

גם בהזדמנויות אחרות אני משתדלת. לפני שבועיים עמדתי בתחנת אוטובוס וחיכיתי לאוטובוס שלא הגיע יותר מ-20 דקות, הייתי צריכה להגיע לפגישה בתוככי העיר, אז עצרתי מונית. בתחנה עמדה בחורה צעירה שחיכתה גם היא לאוטובוס. אמרתי לה שאני מגיעה לרחוב זה וזה, אם היא רוצה, היא יכולה להצטרף לנסיעה. עליי. היא היתה מאוד חשדנית. חייכתי אליה ואמרתי שהיא יכולה להמתין לאוטובוס בחום המעיק הזה, או להיכנס כאן ועכשיו למונית הממוזגת. טרמפ. היא חייכה ואמרה תודה רבה ועלתה. כל הדרך היא שתקה. כשירדנו מהמונית אחרי רבע שעה, היא אמרה תודה ושבחיים לא קרה לה שהיא קיבלה טרמפ ממישהי זרה ברחוב. ועוד במונית.

לא אמרתי לה "תעבירי את זה הלאה" כמו בסרט הקיטשי ההוא עם קווין ספייסי. אבל כשחזרתי באותו לילה הביתה - באוטובוס - חשבתי כמה זה יהיה נכון אם כל אחד ואחת מאיתנו נעשה מעשים טובים, רק בגלל שאנחנו יכולות/ים. זה לא חייב להיות במסגרת התנדבות קבועה באיזה ארגון חברתי. להתנדב זה יפה ואצילי, אבל אני מדברת על משהו פחות מחייב לכל העסוקים/ות שבינינו. פשוט להיות נחמד/ה יותר, לחייך יותר, להשתדל יותר. לתת את ה"אקסטרא מייל". להקדיש עוד כמה דקות בשביל לעזור למישהו. כמו לתת את התור שלכו/ם בבית המרקחת למישהו זקן. או לחייך לקופאית בסופרמרקט ולדרוש בשלומה.

-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-

המחשבות האלו לא באו סתם ככה. לפני חודש נתקעתי באיזה צומת בדרום, היה חם ומגעיל במיוחד, אפילו יותר ממה שהיה השבוע, האוטובוס לא הגיע יותר מ-40 דקות, אז ניסיתי לעצור טרמפ לצומת הבא, שם ידעתי שיש יותר אופציות של תחבורה ציבורית. את הצומת הזה אני מכירה טוב מאוד, גרתי בסמוך לו כמה שנים טובות. לפני עשר שנים רק הייתי מושיטה יד ושני כלי רכב היו עוצרים ושואלים לאן. לפני חודש עמדתי כמו דחליל מיובש וסדוק, ויותר ממאה כלי רכב עברו ולא עצרו. עשר שנים עברו - ואף נהג או נהגת לא עצרו. למרות החום הכבד, למרות שהיתה שעת צהריים, למרות שהתושבים באיזור יודעים שהאוטובוס עובר מתי שבא לו והוא לא צמוד ללוח זמנים קבוע. חשבתי כמה מגעילים הפכנו בעשור האחרון ולבי נמעך בקרבי. כמה פעמים יצא לי לעמוד בצומת מרוחק מהאקשן העירוני, לחכות שיאספו אותי ולראות איך חיילים/ות מרוטים מעייפות ומחום עומדים ומנסים לתפוס טרמפ - ואף אחד לא עוצר להם.

ואולי אם זה יתחיל אתנו ובאמת נעביר את זה הלאה, משהו יקרה, ובפעם הבאה שמישהו מכן/ם יעצור טרמפ בצומת שכוח אל, או יתקע בלי מספיק כסף לאוטובוס, או יתרע מזלו ויהיה חתול רחוב בגלגול הבא - למישהו או למישהי יהיה אכפת.