יוצאת מארון הקודש

הצנזורה עובדת שעות נוספות. מהבוקר ::ישנן ידיעות על קרב קשה:: בדרום לבנון, עם 13 נפגעים. "אחד הקרבות הקשים שידע צה"ל בשנים האחרונות", כותבים בוויינט. השמועות מספרות על 5-6 חיילים הרוגים. אבל יש צנזורה, אז לא ממש יודעים. התבקשנו בשבוע שעבר ::לא לספור את המתים::. איזו בקשה אומללה.

איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים: בהפסקת אש ומשא ומתן.

אולמרט מבקש ::לשמור את הביקורת לאחרי המלחמה:: ומבהיר חזור והבהר שהוא לא מתכוון לשחרר אסירים בתמורה לחיילים החטופים. אני מתפלאת למה לא נשמעת קול צעקה על הצהרת הכוונות הזו. האם בממשלה חושבים שככל שנפציץ את ביירות, חיילים ישראליים ואזרחים ישראליים יהרגו וזאת בנוסף להרג של אזרחים לבנוניים כך אנחנו יותר נתקרב ליום שבו חיילינו החטופים יוחזרו הביתה? האם זו הדרך? ה אין זה בדיוק הזמן לשאול שאלות? להפעיל שיקול דעת? להטיל ספק?

איזה מחיר מטורף ניאלץ להמשיך לשלם עד שיהיה משא ומתן והפסקת אש. עד עתה נהרגו 42 חיילים ואזרחים ב-15 ימי לחימה בצפון (לא כולל האירוע הקשה של הבוקר). אולי כשהמספר יגיע למאה עגול, יתחיל להיות לחץ ציבורי למשא ומתן. אולי האירוע הקשה של הבוקר בבינת ג'ביל יהיה מפנה בתחושות הציבור ויותר ויותר אזרחים והורים לחיילים קרביים ישמיעו את קולם בעוצמה ראויה - די להרג. לכונן משא ומתן. לשאת ולתת חיילים חטופים תמורת אסירים לבנוניים. ומכאן - בלי להסס לרגע - הסכם שלום עם לבנון. הסכם דו צדדי, עם תועלת לשני הצדדים. התועלת הראשונה שעולה בראשי היא שההרג יפסיק. שההפצצות - משני הצדדים - יחדלו. שיהיה שקט.