יוצאת מארון הקודש

היום נשמעה זעקה ב-15 בתים בישראל.

15 חיילי מילואים ::נהרגו היום בלבנון::. בארבע אחר הצהריים שמעתי על 12. עכשיו בערוץ 1 מדברים על 15. בוויינט מספרים על 37 פצועים שפונו לבתי החולים בצפון. המספרים האלה מטורפים לגמרי, לא ממש נתפשים.

החיילים נהרגו בארבע תקריות שונות בדרום לבנון. באחת התקריות נורה טיל נגד טנקים לעבר טנק. כל ארבעה אנשי הצוות נהרגו. בתקרית אחרת נורה טיל לעבר מבנה שבו שהו חיילים מיחידת מילואים מובחרת. במקום התפוצצה גם תחמושת צבאית. חלק מהמבנה קרס והביא להריגתם של תשעה חיילים שנלכדו, בין השאר, בין ההריסות. שני חיילים נוספים נהרגו בתקריות אחרות במהלך היום.

ככה, בדיוק ככה, נראית מלחמה. זוועה רודפת זוועה. אין מלחמות נקיות. במלחמות אנשים מתים. האחים והבנים שלכם, האחיינים והבני דודים, הבעל, החבר, השכן, הקולגה מהעבודה, הארוס, הנכד, היפה של השכבה, המוצלח של הכיתה, זה שמנגן על גיטרה, זה שאוהב קומדיות, זה שהכי אהב את האוכל של אמא שלו. זה שהאבא שלו עכשיו יבכה כמעט לילה אחר לילה לכרית ויגיד "אלוהים אדירים, למה דווקא את הבן שלי?!".

וכן, מותר להגיד גם מלים אחרות, שאינן חלק מהקונצנזוס השגור בפי כל בימים האחרונים. להיות חזקים? בתחת שלי. מלחמת אין ברירה? אני לא מאמינה לאף אחד שאומר שאין ברירה. לא משנה איך נהפוך את זה, תמיד יש ברירה. אבל תמיד. הדבר היחיד שאי אפשר לבחור בו הוא המוות. יום אחד כולנו נמות. זו אמיתה שכזו. עוד 120 שנה פלוס מינוס, אף אחד ממי שחי עכשיו לא יהיה עוד. יום אחד כולנו נמות. אף אחד לא יודע מתי זה יקרה. אז זה יכול לקרות גם הלילה. כבר כתבתי פה פעם שהעיתונים מלאים במודעות אבל של אנשים שהדבר האחרון שציפו לו זה שהם ימותו ומישהו מהעבודה יארגן מודעת אבל למשפחתו.

מותר לבקר, כן, דווקא עכשיו, כשנכנסנו לרוטינת אבל ושכול שתמשיך עוד הרבה ימים כמו שזה נראה עכשיו, רגש הנקם חזק מאוד במזרח התיכון, שלא יספרו לכם משהו אחר. אנו נחזה בעוד ועוד תמונות קורעות לב של בני משפחה וחברים שמלווים את יקירהם בדרכם האחרונה. כמה כאב, כמה. איזה טירוף מערכות, מה יהיה הסוף. שמישהו יפסיק את זה כבר.

לבקר! לבקר! תתעוררו. אם עד עתה מתו 80 חיילי צה"ל, ומהצד השני נהרגו כ-400 מחבלים של החיזבאללה, בתור הדיוטית בחישובים מתמטיים, אני חושבת שאם מתכוונים להרוג את כל 2,000 החיזבאלתיים, והיחס הוא 1 ל-5, אנחנו צופים לאבד כאן, בחישוב מאוד גס ודי דמגוגי, כ-400 חיילים. האם מישהו פה חושב לרגע שעצם העובדה שהקבינט הצבאי אישר כניסה לעומק הלבנון, זה יביא לסיומה של המלחמה? מישהו בכלל זוכר איך זה התחיל ולמה, ומה מבקשים בחיזבאללה, ובאיזו מצב נוראי חיים כאן ושם אזרחים? אנשים חולים, רעבים, פליטים, בישראל ובדרום לבנון גם יחד. אף אחד לא עוצר רגע לחשוב שהרי בסופו של דבר ייחתם הסכם, אז למה לא לעשות כל שנדרש כדי לחתום עליו כבר, לאלף עזאזל?!

מה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם? עוד כמה חיילים ואזרחים אנחנו מוכנים להקריב בשביל לצאת הכי צודקים במזרח התיכון? כי חכמים, כך מתברר בארבעת השבועות האחרונים, אנחנו ממש לא. אפילו בערוץ 1 הממלכתי, השתמשו בצמד המלים "מחדל ממשלתי" כשתיארו את מצב האזרחים הישראלים בצפון.  אז מה צריך שיקרה כדי שתהיה כאן התעוררות אזרחית, שבה אנשים יבואו ויאמרו בקול רם וברור "לא עוד". לא עוד שפיכות דמים. אנחנו הורגים את עצמנו. מתים צודקים. די.