יוצאת מארון הקודש

והרשימה עוד לא סגורה.

הפנקס פתוח, והיד ממשיכה לרשום, שמות ועוד שמות.

יכול להיות שהתרגלנו? זה לקח כלום זמן להתרגל. אחרי ש-15 מתים ביום אחד, פתאום 11 או 13 נראה משהו שאפשר לעכל. גם 12 כבר היה לנו ביום אחד, והנה שרדנו את התחושה הקשה. אז 15? וואלה, היו לנו פיגועים עם יותר הרוגים. צומת בית ליד, למשל. אחרי שנשרפנו ברותחים, אז מה זה פושרים בשבילנו עכשיו, אחרי 32 או 33 ימי לחימה.

כבר ארבעה ימים שאני בוכה בכל פעם שאני פותחת טלוויזיה. אני לא פותחת הרבה טלוויזיה, כי אין לי זמן (ואם כבר יש זמן אז עדיף משהו עם איכות בלתי מתפשרת, מה שאי אפשר להגיד על הערוצים המסחריים מלבי הרגשות ומזייני השכל), ואני גם ככה מעודכנת עם המחשב. אני מסוגלת להתמודד לא רע בכלל עם הכאבים הפרטיים שלי, אבל עם השנאה והאלימות שמסביב אני מתקשה להתמודד בימים האחרונים. ההורים השכולים מציגים בפני מצלמות התקשורת תמונות של חיילים שהצטלמו עם נשק בפוזת רמבו. הם רוצים להיות צלפים, נגיד, ולהרוג.

חיילים אחרים רוצים ללכת ולהילחם במלחמה ומוכנים להיהרג בה. אבל הם לא באמת חושבים שהם ייהרגו שם, על האדמה הארורה הלבנונית. מצד שני מישהו חייב למות במלחמות, ככה זה. אחרת זה לא היה נחשב מלחמה, אלא איזו תחרות אולימפית בקליעה למטרה.

והם ממשיכים למות. הם מתים בשביל שיומיים או שבועיים אחרי מותם, יעשו שתי מדינות הסכם שיכלו לעשות שעתיים או יומיים אחרי שכל הכאוס המטורף הזה התחיל. בשביל להחזיר 3 בנים הביתה, כמה נהרגו לנו? כמה הרגנו בעצמנו? 

בעזה מתו יותר מ-200 פלסטינאים בחודש האחרון. יש את אלה - והם רבים מספור! - שיגידו שזה לא מספיק. בלבנון מתו כמה מאות, בין 600 ל-900. יש את אלה שאומרים - וגם הרם רבים מספור! - שזה לא מפסיק, שזה צריך להיות הרבה יותר, כי רק ככה מנצחים במלחמה. למי שיש את מספר ההרוגים הכי גדול, למי שיש את האדמה הכי חרוכה, למי שייקח יותר זמן לשקם את הריסותיו - הוא המפסיד.

[בינתיים עידכון: מסוק הופל, בטח עוד 4-5 הרוגים. ועוד לא קברו את כל המתים של שבוע שעבר. ]

הערכת מצב: עוד שבועיים שלושה של לחימה. עוד כ-60-120 הרוגים. וזה לא מלחמה, כן? זו לחימה. אין עדיין הכרזה רשמית. 

(

ואחת, קטנה, לפני השינה

איך עושים עמיר פרץ? הנה, כך: 

                                       }:]

)