יוצאת מארון הקודש

חזרתי לפני שעה מהעבודה, היה יום לא פשוט. רעש, כמו בראש של מלכת הבורג. ככה היה כל חמשת השבועות האחרונים.

לפני המלחמה הארורה שגבתה קורבנות בנפש וגרמה לעשרות אלפי אנשים להגיע לסף רעב, הבקרים והלילות היו שלי. הבית שקט, אפשר להשמיע מוסיקה, רק אני השתמשתי במחשב שלי.

בחמשת השבועות האחרונים אירחתי משפחה מהצפון, אם, שלוש בנותיה כששתיים מהן גם הביאו חברה כל אחת. הן בילו את רוב הזמן כאן, איתי. הבית הופקע לטובת רווחתן - הטלוויזיה, המטבח, המחשב. רעש משבע בבוקר, הקטנה - בת שנתיים וחצי - התעוררה מוקדם. כל הזמן ניגנה לנו את הלהיט "אני רוצה הביתה", לא משנה כמה צעצועים העמיסו על האוטו כשבאו לפה. משמונה בבוקר המולה של בית, הפעוטה הטריפה אותנו, כל הזמן ערוץ הופ ברקע. הבית על גלגלים. 

בצהריים הלכתי לעבודה, חזרתי מדי ערב בתשע-עשר, הישר לבלאגן שכבר התרגלתי אליו במהרה. רק אחרי חצות הבית השתתק מעט, הטלוויזיה כובתה, הגוזלים הלכו לישון, ואני התיישבתי על המחשב, לעדכן, להתעדכן, לעבוד קצת. בין חצות לשלוש לפנות בוקר - אלה היו השעות שלי עם עצמי. עם אוזניות שמשמיעות לי מוזיקה הישר לאוזניים, קראתי מיילים שלא הזדמן לי להשיב עליהם כמעט.

בערב, כשחזרתי הביתה, סיגלתי לעצמי מנהג - לרדת מהאוטובוס תחנה אחת קודם, להתיישב על ספסל ליד הגינה, ופשוט לא לעשות דבר, לא לשמוע כוורת של עבודה. לנשום עמוק, ורק אחרי עשרים-שלושים דקות לעלות לכוורת הביתית. 

מקודם חזרתי - הבית ריק. האורחות שלי עזבו הערב. הבית שקט. לעצמי. הסרתי את שמות המשתמשים של האורחות שלי והחברות שלהן מהמסנג'ר, מהאיסיקיו, הסרתי את התוכנות שהן הרשו לעצמן להתקין ללא רשותי, אכלתי ארוחת ערב בשקט, כמו שאני אוהבת, בלי רעש ורעש ועוד רעש. בלי שאלות באמצע הביס, בלי "נתקע לי האיסיקיו, תסדרי לי אותו" באמצע קריאת ספר. בלי הפעוטה המבריקה שאי אפשר היה לכעוס עליה, אפילו שמדי בוקר הקטע שלה היה להרעיש עם חצוצרה מפלסטיק ולהיקרע מצחוק כשרדפנו אחרי בכל רחבי הבית שתסתום קצת, רבאק, עוד לא שתינו קפה.

מעולם לא ביליתי איתן זמן ארוך כל כך, ברציפות. מעולם לא הייתי עדה יומיומית לרגשות ולתחושות שלהן, לשפה הפרטית שלהן, לריבים השגרתיים. מעולם לא ויתרתי כל כך הרבה על ה"חדר משלי" כמו שוויתרתי בחודש הזה. מלחמה מוציאה מאיתנו הכל - לטוב ולרע - גם אם היא מורטת לנו את העצבים, וגורמת לנו להזיל דמעה כשהקטנטונת מנגנת בפעם האלף את "אני רוצה הביתה" תוך שהיא נופלת לשינה עמוקה של לילה על המזרן בסלון.

הבית שקט עכשיו, אני מסתכלת סביב ומתכננת את הספונג'ה היסודית שאני אעשה מחר - איך אמרק את השירותים והמקלחת, ואסדר את החדרים, והסלון והמרפסת. שתי מכונות כביסה יש לי לעשות, ולסדר את המטבח ואת המקרר, ולעשות סדר בפינת העבודה שלי שנראה כמו אחרי הפצצה של פצמ"רים. לאוורר את הבית מהרעש והאנרגיות המטורפות שהן הותירו אחריהן, שרק יהיה לי שקט, כמו לפני, כמו בתחילת יולי.