יוצאת מארון הקודש

אתמול התקיימה ::עצרת לציון יום המאבק בסחר בנשים::. הטוקבקים - דבש.

ראשית, אני רוצה למחות על כך שעניין העצרת לא פורסם מבעוד מועד. אם הייתי יודעת עליה, הייתי לוקחת יום חופש מהעבודה ומתייצבת. לפני שלוש שנים השתתפתי בעצרת, אז היינו כ-30 נשים וגברים. גם השנה הגיעו כמה עשרות מפגינים. אני חושבת שאם היו מפרסמים את עניין העצרת - במיילים או בבלוגים - יותר א/נשים היו מגיעות/ים. לפחות השנה, העצרת קיבלה סיקור בחדשות, שזה משהו שאי אפשר היה להגיד על העצרת שהיתה לפני שלוש שנים.

אבל מעבר לעצרות, שכבודן במקומן מונח, מה לגבי המעשים? יש קואליציה של כמה ארגוני נשים, יש חברות כנסת שמחויבות לעניין, אבל בשורה התחתונה, מספר הנשים שעוסקות בזנות הולך וגדל משנה לשנה. לפני כמה שבועות התרסמה כתבה בשלושה חלקים בעיתון "העיר", שם נכתב על המרוויחים הגדולים והקטנים של עסקי הסחר בנשים ומפעילי בתי הזונות. זה לא רק הכסף שמרוויחים הסרסורים. זה גם הכסף שמרוויחים עוד כמה ידיים על הדרך: נהגי המוניות שמסיעים את הנשים שעוסקות בזנות לבתי הלקוחות, הפיצוציה שפועלת מתחת לבתי הזונות, אלה שמוכרים סנדוויצ'ים, אלה שמשכירים את המבנים לעסקי הזנות, אתרי האינטרנט שמפרסמים עסקי זנות, העיתון הזבל "בננה" שכולו מפרסם עסקי זנות, פקידי מכס שמקבלים שוחד כדי להעלים עין מהברחת נשים בנקודות ביקורת גבולות, סוחרי הסמים ומפעילי בתי ההימורים באזורים של בתי הזונות. השילוש הארור הזה של זנות-הימורים-סמים הוא לא שילוש חדש במחוזותינו. הזונות הנרקומניות ימצצו בשביל 50 שקלים כדי לשבור קריז, בבתי ההימורים מסתובבות זונות כדי להנעים את זמנם של המהמרים, ולא מעט פושעים עוסקים בשלושת התחומים האלה יחד כדי למקסם רווחים.

רק ברגע שבו הממשלה תכריז על מלחמה בזנות ובסחר בנשים - תוך שילוב של עשייה בין-משרדית: המשרד לבטחון פנים, שאחראי על המשטרה; תיקצוב השיקום של נשים שעוסקות בזנות (שזה כולל הקמת מרכזי שיקום ומתן עזרה להבריח את הנשים שרוצות לעזוב את המקצוע האכזרי והקטלני הזה); אגפי הרווחה בעיריות ובמועצות המקומיות (שכן, הזנות לא מתקיימת אך ורק בתל אביב, כי אם בכל מקום בישראל, גם בערי הספר וביישובים קהילתיים) - תוך שילוב עשייה אזרחית של ארגוני נשים שיכולות לסייע בעניין מתוך עבודה יומיומית עם נשים שעוסקות בזנות. 

אבל כמו שלמדנו מהמלחמה בלבנון והטיפול המעפאן של הממשלה בפליטי ומופצצי העורף בצפון - הרבה מדי אנשים נזרקו לכלבים בחודש האחרון. אזרחים רעבו ללחם, במשך חמישה שבועות מי שלא היה באפשרותו לעזוב את הצפון, נתקע במקלטים טחובים ומסריחים, עדויות רבות של חיילים על חוסר במזון ובמים וציוד בסיסי של לחימה - זה רק מראה על התנערות המדינה מאחריות אזרחית. במיוחד לחושך העובדה שאזרחים על לב רחום העמיסו על האוטו מצרכים בסיסיים ועלו לצפון לחלק מזון לרעבים תוך קבלת תרומות בקנה מידה היסטרי של חברות מסחריות.

אם נרצה שינוי, אנחנו צריכות להיות השינוי. לא רק עצרת חד-שנתית תחת הכותרת "סחר בנשים זה אוי ואבוי", כי אם הצטרפות למאבקים החברתיים, להרים טלפון ל::קואליצייה נגד סחר בנשים:: ולשאול איך מצטרפים ומה אפשר לעשות. לכתוב לשר לבטחון פנים, לשר האוצר, לאחראים על הרווחה והמכס -  ולדרוש מהם תוכנית פרטנית, ממצה והיקפית לשרש את הסחר בנשים.

::לקריאה נוספת::