יוצאת מארון הקודש

דליה כתבה לוויינט על ::האונס שהיא עברה לפני 9 שנים::, ומסבירה במונולוג רגיש ומרגש למה לא התלוננה מעולם על הבוס שלה.

גם כשכותבים מונולוג כזה בשם בדוי, נחוץ המון אומץ. ואני מצדיעה לה על היכולת שלה - גם 9 שנים אחרי - לכתוב את החוויה הקשה שלה. זה לא פשוט לספר. גם לא באנונימיות. אפילו לה לקח זמן רב עד שהתקשרה 1202 למרכז לנפגעות תקיפה מינית. לפעמים גם בשיחת טלפון קשה לדבר, למרות יתרון האנונימיות. לספר - במלים שלך - זה לשחזר מחדש בראש מה קרה שם, ולפעמים לכעוס על עצמך למה לא פעלת אחרת. זה להודות במלים ברורות שמה שקרה אכן קרה, ולא למישהי אחרת, כי אם לך עצמך. וגם שנים אחר כך, קשה להודות בפני האנשים שאנחנו הכי אוהבות שההוא מאז, זוכרת אותו? עשה לי ככה וככה, וכן, זו הסיבה שאני כבר לא בקשר איתו...

ועדכון קצר - הכתבה קיבלה כבר יותר מ-650 תגובות. בשלב מסוים הפסקתי לספור את התגובות שבגדול אמרו "אני מצטער שזה קרה לך, אבל..." כמה "אבל"! לא ייאמן!