יוצאת מארון הקודש

היום בדרך הביתה, כמעט התפרקתי באוטובוס. היה יום מתיש בלימודים. השיעורים ארוכים, ההפסקות קצרות. אין לנו "חלונות" במשך היום. הכל דחוס. כבר שבועיים שעובר עליי משהו. אני יודעת בדיוק מה. משפט וחצי של אישה חכמה אחת מייסרים את כל כולי. למה דווקא צדק חברתי, מה פתאום צדק, למה דווקא אני, איך הגעתי לפה בכלל. ועל מה אני מוותרת. ופתאום, השאלה הזו על הוויתורים - הבנתי כמה אני מוותרת. נכון, אני קוראת ורואה סרטים ולא מפספסת שתיים שלוש סדרות אהובות בטלוויזיה. אני הולכת להופעות והצגות. עולמי עשיר בתרבות. בבני אדם ובנות חווה נפלאים ונפלאות.

יש את הימים האלה, ככה בדיוק, נפילת מתח. הצטברות ארוכה מדי, בלי להקיז את הבלאגן הפנימי. הבוקר עשיתי מדיטציה כמעט חצי שעה. נשמתי עמוק, דמיינתי את הסרעפת עולה ויורדת, את החמצן נדבק לנאדיות הקטנות בריאות, מנקות את כל הזבל החוצה. עשיתי מדיטציה על אהבה והבנתי כמה היא חסרה לי לפעמים. הנה ויתור. ועוד איזה ויתור.

התחלתי להאזין למוסיקה בנגן MP3 באוטובוס. נשבר לי להיות מאזינה שבויה של נהגי אוטובוס שאוהבים את הרדיו שלהם בפול ווליום על שיחות משעממות תחת ופסאודו-יועצים בשידור חי. והמוסיקה - משעממת. אני שומעת רדיו בנגן שלי, אבל את התחנות שאני בוחרת.וכשיש פרסומות, אני מעבירה. זה גם מנתק אותי מכל מה שקורה באוטובוס - שיחות הטלפון הפרטיות בסלולר (זה פשוט מוציא אותי מדעתי התיאורים האלה של החיילות שעולות בעזריאלי ומספרות לחברות הכי טובות שלהן על הבחור ההוא שעשה להן ככה ואז הן עשו לו ככה, ואז הוא עשה לה ככה. דייייייייי. השיחות האלה לא יכולות להמתין עוד 30 דקות עד שיגיעו הביתה??).

שמעתי קצת גלגלצ הערב, למרות שלא התכוונתי. העברתי תחנה ופתאום הקול של גידי שפרוט הציף אותי. לפני עשר שנים, אולי יותר, אולי פחות, הייתי סוגרת כל לילה עם תוכנית הרדיו שלו, עם הבחירות המוסיקליות של איתי בוכריס הנהדר. לא ידעתי ששפרוט חזר לגלגלצ. בשנים האחרונות אני בדרך כלל מכוונת ל-88 אףאם. הרבע-מצוקה הרגשית שלי עלתה שוב באוטובוס. השמיעו שיר, אני חושבת שזה היה אריק ברמן, אבל זה בטח לא בגלל השיר, כי אני לא ממש מכירה. רק בסוף השבוע שעבר שמעתי בפעם הראשונה את הדיסק שלו (יש שם כמה רגעים ממש טובים). ואז הכל עלה מעלה. דמעות. השפלתי מבט וחיכיתי שהגל הפנימי יעבור וישכך. העברתי לתחנת רדיו אחרת. עברו עוד כמה דקות והגעתי לרחוב שבו אני גרה. מהר מהר השתחלתי החוצה מהאוטובוס וצעדתי הביתה. רק קצת שקט, שקט. לכבות את הנגן, להיכנס הביתה, לאכול משהו, לשתות. לעשן סיגריה בשקט.

הכל עדיין שקט פה. עוד שלושתרבע שעה יש ווידס ב-yes פלוס. אחר כך למיטה. בשקט. הגל הפנימי עוד לא שכך. הכביסה תחכה למחר. העבודה שאני צריכה להתחיל לכתוב תחכה גם היא. יש בי בעירה פנימית כזו שמביאה אותי למקומות ומעשים ומחשבות ודיבורים שונים ומשונים. בשנים האחרונות היא הביאה אותי להתארגנויות חברתיות ופוליטיות. היא הביאה אותי ללימודי התואר בחינוך במסלול של צדק חברתי וחינוך לשלום. כבר שנתיים וחצי אני כותבת את הבלוג הזה.

והבעירה ממשיכה וממשיכה. ולפעמים אני מרגישה שאני קצת נשרפת. וכמו האישה לוויתן של עברי לידר, לפעמים אני עולה לקחת אוויר. ומי זה אמר שאישה לוויתן זה דבר לא שביר.