יוצאת מארון הקודש

לא התייחסתי לסיפור של רמון בחצי השנה האחרונה, כי בדרך כלל, כשאין לי משהו לומר, אני מעדיפה לשתוק. עקבתי אחרי הפרשייה הזו - התלונה במשטרה, פתיחת החקירה והמשפט.

מקודם הורדתי את ::פסק הדין:: וקראתי. פסק דין מעניין ומרתק, ששופך אור על הדרך שבה שופטים מקבלים החלטה ומכריעים את הדין. סגנון פסק הדין הפתיע אותי מעט - שימוש במלים "רגילות", יומיומיות משהו. אני חושבת שאת פסק הדין ראוי שכל אחת ואחד מאיתנו יקרא. למרות אורכו (כמה עשרות עמודים, כמעט 12 אלף מלים), הוא שווה כל פסקה והברה. האמון שלי בבתי המשפט מתחזק בכל פעם שאני קוראת הכרעות דין כמו זו. האופן שבו מתארים השופטים את השתלשלות האירועים, מזימים עדויות באופן מושכל וברור, בשפה שכל אחד ואחת מאתנו נוכל לקרוא ולהבין - כי מערכת בתי המשפט הם שלנו, ועבורנו, וגם אם טחנות הצדק עובדות לאט, בסופו של יום, האמת יוצאת לאור. העדות של ה' היתה אמינה לאורך כל הדרך. עדותו של רמון השתנתה מפעם לפעם והיתה לא אמינה. תקראו, תקראו. ראו כיצד שר משפטים בישראל מתנהל במשפט שיכל היה לא לקרות, אם היה בו קצת יותר חוכמה לבוא ולהתנצל בפניה. אבל לא, הוא העדיף להילחם בכל כוחו, עם גדוד עורכי דין, ולהפסיד.

להלן ציטוטים נבחרים:

"במהלך השיחה, המתלוננת פנתה אל הנאשם בתואר 'השר' ולא בשמו הפרטי, כפי שהדבר היה מתחייב אילו מדובר היה בפלירטוט. עצם הפניה הרשמית אליו בתוארו, מסירה כל אלמנט של שיחת פלירטוט"

"הצגתה כשקרנית מורה על מגמתו הברורה של הנאשם להכפיש את שמה ולהטיל בה דופי ובה בעת להתנער מאשמה. דווקא מגמה זו מצביעה על תחושת אשמה ברורה של הנאשם"

"פיו של הנאשם לא נפתח מעצמו, אלא אם רצה בכך. ללשונו של אדם אין חיים משל עצמה וזו אינה יוצאת מפיו בלי שהתכוון לכך. שימוש בלשון תוך כדי נשיקה הינה פעולה מודעת ועם כוונה בצידה. הטענה של הנאשם ש'אינו זוכר...', '...ואולי הלשון נגעה בשפתיים...', הינה לא יותר מאשר היתממות לשמה"

"כאן נכנסת לתמונה עדותה של שולה זקן, אשר באופן בולט, היתה אינטרסנטית ועדותה היתה מוטה לטובת הנאשם. לא היתה התאמה בין ההודעה שמסרה במשטרה, שם לא הזכירה כלל את נושא 'הדפדוף' [הכוונה לדפדפוף בתמונות במצלמה הדיגיטלית], לבין עדותה בביהמ"ש, שם בתחילה כלל לא הזכירה את 'הדפדוף' ורק בחקירה הנגדית 'נזכרה' בעובדה זו,  ולא קיבלנו הסבר משכנע מדוע היא שינתה את גירסתה המקורית"

"לסיכומם של דברים בלט לעינינו, כי הנאשם, לאורך כל הדרך, ניסה, מצד אחד, לגלגל את האחריות לפתחה של המתלוננת, ומהצד האחר, המעיט וצמצם את אחריותו, תוך שהוא מעוות ומסלף את התמונה"

"הנאשם אמר דבר והיפוכו. מצד אחד טען שהמתלוננת יזמה את הנשיקה ומהצד האחר טען, שהוא סבר שהיא הסכימה. אם נכונה ההנחה שהמתלוננת יזמה, מה לנו וליסוד 'ההסכמה'?!"

"ישראל מימון, מזכיר הממשלה העיד, כי בעבר קשרה עמו המתלוננת שיחה בת כדקה שתיים, בה הציעה לו לנסוע עמה לטיול לקוסטה ריקה ואף הוסיפה שהם יוכלו לעשות חיים ביחד והוא הגדיר את השיחה כ'פלירטוט בעל אספקט מיני'. מימון לא הסתיר את דעתו שהתנהגותה של המתלוננת אליו הצביעה על קלות דעת, אך גם על התנהגות פתוחה ולבבית.

התקשינו להבין כיצד ומדוע מפרש אדם בוגר ואינטילגנטי, דוגמת מזכיר הממשלה, שיחת מסדרון בת דקה וחצי או שתיים עם חיילת צעירה בת 20 שנושאה 'מה דעתך לבוא איתי לקוסטה ריקה' כשיחת פלירטוט בעלת גוון מיני המובילה לקשר רומנטי, במיוחד נוכח הערכתו שהמתלוננת תפקדה באורח מקצועי וכי ביחסה לאנשים היתה פתוחה, לבבית ומסבירת פנים. האם אופיה המתואר אינו עולה בקנה אחד עם פנייתה אליו?! נראה שהרצון של ישראל מימון לעזור לנאשם הביא אותו לתת לאותה שיחה פרשנות מאוחרת שתתאים לתזה של רמון".

"נשיקה בפה עם הלשון בניגוד להסכמה, הינה עבירת מין במובהק שאינה צריכה הוכחה. לא בהטרדה מינית עסקינן, לא בתחום האפור עסקינן ולא בתחום הדמדומים, אלא במעשה פולשני, פוגע ומשפיל.

נשיקה מצטיירת כאקט רומנטי וענוג, אך לא כשזו נכפית על מי שאינה מעוניינת ואינה מסכימה לה. נשיקה שאיננה בהסכמה מעוררת דחיה, גועל ומיאוס"

"אנו מודעים לנטייתם של קרבנות עבירות מין להימנע מהגשת תלונה  ובצורך לשכנע את קרבנות עבירות מין להתלונן. קיים אינטרס ציבורי מובהק, כי הקרבנות יגישו תלונתם וכי החשודים יועמדו לדין ואם יימצאו אשמים יבואו על עונשם.

חששם של הקורבנות מחשיפה וממשא הכפשות הוא אמיתי ומובן ועל כן קיים הצורך הלגיטמי להסביר להם את החשיבות בהגשת תלונה וכן את ההגנות השונות שהחוק מעמיד לרשותם – כגון מתן עדות בדלתיים סגורות, מניעת אפשרות של חקירה לגבי עברם המיני ועוד – כמו כן ראוי להטעים את הצורך להרתיע את העבריין ועבריינים אחרים בכח, ולמנוע מהם לבצע מעשים דומים כלפי אנשים נוספים"