פעם היתה אישה אחת, שהיה לה שיר לשיר וסיפור לספר. האישה היתה נשואה לגבר נפלא, אך מאחר שהם היו עניים מאוד, היא לא היתה רואה אותו כמעט. עוד לפני שהיא התעוררה בבוקר, הוא היה קם, לובש בגדים, רוחץ פנים, נושק למצחה והולך לעבודה. במשך היום היא היתה יושבת בבית, רוקמת, מבשלת, מסדרת, מתגעגעת לאיש שלה. מאוחר בלילה היא היתה הולכת לישון, והוא, שעבד קשה מאוד, היה תמיד חוזר אחרי שנרדמה, למרות שניסתה בכוח להמתין לבואו.
ככה עברו ימים ארוכים ארוכים, והשיר והסיפור גדלו בתוכה, גדלו וגדלו. כשכבר היתה רואה אותו, היו לה דברים אחרים לספר לו, והוא - היו לו דברים אחרים לשתף אותה: על עבודתו הקשה, על הפרנסה בדוחק. הם גרו בכפר מרוחק ועלוב מראה, אבל האהבה גישרה על הכל. גם כשלא היה מה לאכול, ולא היו מים נקיים לשתות. הם אהבו זה את זו בעוצמה, והיא, עם הזמן, ויתרה על לשיר לאהובה את השיר ולספר לו את הסיפור.
הימים המשיכו לעבור, כמו שימים יודעים לעשות. השיר והסיפור המשיכו להתעצם בתוך-תוכה, עד שלילה אחד הם יצאו מפיה. השיר נהפך למעיל גס ושחור, והסיפור נהפך לזוג נעליים שחורות ומלוכלכות. מעט אחר כך האיש שלה הגיע הביתה מעוד יום עבודה קשה, נכנס לבית וגילה בכניסה מעיל וזוג נעליים שאותם הוא לא זיהה. הקנאה התעוררה בקרבו, הוא ניגש למיטה הזוגית, העיר את אשתו וזעק "אשתי היקרה והאהובה, איך יכולת לבגוד בי? מה זה המעיל והנעליים האלה? מי היה פה כשלא הייתי?" אשתו נעורה משנתה, מבולבלת, ושאלה "אישי היקר, על מה אתה מדבר? איזה מעיל? אילו נעליים?"
האיש יצא מהבית, כואב ובוכה, והחל לצעוד בלי שיידע לאן מועדות פניו. הוא צעד וצעד וצעד, כמו שרק גבר שבור לב יכול לצעוד. מרחקים ארוכים הוא גמע, עד שהגיע למקדש קטן, ושם החליט לבלות את המשך הלילה. הוא נכנס למקדש המיוחד, בלי לעמוד על טיבו: במקדש הזה היו נפגשים כל האורות מהבתים באותה מדינה רחוקה וענייה. בכל פעם שמישהו כיבה את האור בביתו לפני שהלך לישון, האור היה מזדרז ומגיע לאותו מקדש, שכן בכל לילה, האורות היו עורכים תחרות מיוחדת ביותר. כל אור הגיע וסיפר מה קרה בבית שממנו הוא הגיע, ומי שסיפר את הסיפור הכי מיוחד, היה זוכה.
אז האיש שלנו כבר שם, הניח ראשו על הרצפה וניסה להירדם, אך לא הצליח. הוא החל להסתובב במקדש ולפתע שמע שיחה מאוד מיוחדת מאחד החדרים. הוא הצמיד את אזנו לדלת והאזין לתחרות של האורות. לפתע, אור אחד נכנס, כולו מתנשף מהתרגשות והכריז: "אתם לא תאמינו לסיפור שאני אספר לכם!". האור סיפר על אישה אחת, שמאוד אהבה את האיש שלה שעבד מאוד קשה, ועל השיר שהיא רצתה לשיר לו ועל הסיפור שהיא רצתה לספר לו, ושפתאום, באותו לילה, השיר נהפך למעיל, והסיפור נהפך לזוג נעליים. הוא המשיך ותיאר את האיש שלה, כיצד הוא זעק, ובכה, ועזב את הבית, והיא עדיין שם, שבורה כולה, ממררת בבכי, לא מבינה מאיפה צצו להם מעיל ונעליים.
האיש, שעמד והאזין לסיפור של האור, הבין שמדובר בו ובאשתו. הוא לא המתין לבדוק אם האור מביתו זכה בתחרות, ויצא בריצה בחזרה לביתו, לאהובתו. הוא הגיע אליה לפנות בוקר, ומצא אותה ערה ובוכה. הוא חיבק אותה ואמר "אשתי היקרה, איך אוכל לפצות אותך? טעיתי, סליחה, אני מצטער, אני יודע שלא בגדת בי, ושלא עשית דבר שיפגע בי. עכשיו, בבקשה, שירי לי את השיר, ספרי לי את הסיפור". אשתו הביטה בו מבעד דמעותיה שעוד לא יבשו, ושאלה: "איש יקר שלי, על מה אתה מדבר? איזה שיר? איזה סיפור?"
***
הבלוג יוצא לחופשה לא קצובה. יש עולם שלם שם בחוץ. עדכונים יגיעו מפעם לפעם. תודה לכל המנויים/ות והקוראים/ות המסורים/ות. את השירים והסיפורים שלי אמשיך לספר, אבל אחר כך.
באהבה,
אשתו של (אף אחד, בעצם)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
