יוצאת מארון הקודש

את "אשתו של הנוסע בזמן" רכשתי מזמן. הספר עמד על ערמת הספרים-שאני-צריכה-למצוא-זמן-לקרוא. ביום ראשון נסעתי ברכבת, אז דחפתי את הספר לתיק, והתחלתי לקרוא אותו. ההתחלה קצת מבלבלת, אשתו של והאיש שלה בבלאגן. יש לו גנים ייחודיים שבגללם הוא נוסע בזמן. הוא עוזב וחוזר, וזה לא בשליטתו. הדבר היחיד שקבוע בכל הספר הנפלא הזה הוא האהבה שלהם. הוא פוגש אותה רק בגיל 28, היא פגשה אותו בראשונה כשהייתה בת שש. כשהוא כבר היה האיש שלה, הוא קפץ לעבר. כשהיא בת 21 היא פוגשת אותו סוף סוף בהווה, ומשם הכל מתחיל, או בעצם ממשיך, תלוי מאיזה חור של זמן מסתכלים על זה.

לא יוצא לי לבכות הרבה מספרים (האחרונים שגרמו לי לבכות היו הספרים של בננה יושימוטו ו"המוזה והבת" של ג'וליה אלוורז). היום התפרקתי לגמרי, כמה פרקים לקראת הסוף. קראתי את הספר אחרי ליל הסדר, ואתמול חצי יום, ובלילה, עד אחת לפנות בוקר. היום, עם תעודת מחלה המעידה על גרון ניחר והתעטשויות עונתיות, ירדתי על עוד 300 עמודים. מפעם לפעם עשיתי הפסקה. עצרתי. שלא ייגמר מהר, אבל איפה... הפסקה פה, הפסקה שם. כאן טלפון, כאן ארוחת צהריים עם פירה ופריכיות אורז, שטפתי כלים והרהרתי בספר. מקודם קראתי את המלים האחרונות שלו. הזמן טס כשאני נהנית. אני רוצה לדעת מה קורה בהמשך, ומתייסרת, שלא ייגמר, שלא ייגמר. ופוףףף. נגמר.

זה סיפור אהבה מיוחד, שנגמר בסופו של דבר, כשהופכים את העמוד האחרון של הספר. והדמעות, אוהו, הדמעות. בכיתי יחד עם הדמויות שהתאהבתי בהן לגמרי, על המוזרויות והשריטות, והמולקולות הארורות, שמתחו ומתחו את האהבה של הנרי וקלייר למרחבים שזמן לא יכול לה. והאהבה הזו, בשם כל מה שקדוש, מה באמת אפשר לעשות עמה? כשהכל נגמר, ורק זיכרון צרוב איפשהו בתודעה שמחוררת מרוב נסיעות על-זמניות. אני תוהה ברצינות, מה עושים עם האהבה כשהכל נגמר? כשאמא שלך מתה, או כשאח שלך מת. וכשאהוב מת באמצע החיים? מה עושים אז? איך מכמתים את הכימיה הזו שתוססת בכל נים ורקמה בגוף? ולאן משלחים אותה? היא לא ממש עוטפת אותנו בלילה. זיכרון הוא קטע מורכב. החיבוקים הנחוצים - אינם. המלים הנדרשות - כבר לא נשמעות. הרגליים ממשיכות הלאה, הידיים לומדות לחבק מחדש אנשים חדשים, אבל התאים האלה בגוף, עם הזיכרון המיוחד שלהם, זוכרים גם זוכרים.

וכמה זמן לקח לי לגמוע את הספר מתחילתו ועד סופו? שעתיים פה, שעה שם, 6 ומשהו שעות היום. זה ספר ארוך וכתוב לא רע בכלל (למרות כמה וכמה פספסוסי תרגום מציקים, ושגיאת כתיב אחת), ואם יוצקים ממנו החוצה רק את הסיפור, את המונולוגים הנפלאים, את הדיאלוגים החדים. אם יוצקים החוצה את האהבה ואת האינטימיות והאירוטיקה המופלאה. ואם יוצקים החוצה את החברות האיתנה, ואת הקשרים המשפחתיים. ואם יוצקים החוצה את הסוד, והקושי והמורכבות לשמור עליו. אם יוצקים את כל אלה יחד, מגלים שסכום החלקים גדול מהשלם. והשלם הזה, מומלץ מאוד. לקרוא, ולהרהר בו.

הנה, אני מהרהרת. כזו אהבה לא הייתי רוצה. גם ככה קשה בעולם הזה, ויש כל כך הרבה צרות ועוולות. אז למה להוסיף עוד קושי על הקושי שהעולם מזמן עבורנו כל דקה שאנו קיימים. אולי, אם רק היה אפשר לצקת רק את האהבה המטורפת הזו בין הנרי וקלייר, מהסוג שקוראים רק בספרים, שאולי הנסיעות בזמן מזמנות ויוצקות לתוכה דרמה שמושתתת על כמיהה, והשתוקקות, וערגה, ואינטימיות מופלאה. ואם לא היו הנסיעות האלה, אני חושבת לעצמי, איך היתה נראית האהבה של הנרי וקלייר? האם האקשן החד-פעמי בגלגול הזה דחף אותם זה לזרועותיה של זו, בקו עלילה לא לינארי במיוחד, אבל עם המון המון ביטחון ויציבות בסופו של דבר? שלא משנה לאן הוא נוסע הפעם, היא יודעת שהוא יחזור. וכמו שהוא כותב לה בהזדמנות, האהבה שלהם היא רשת ביטחון לכל הנסיעות שלו.

ואולי זה מה שבסופו של דבר כולנו מחפשים ומחפשות. רשת ביטחון, רשת שתמיד נדע שנוכל לנחות עליה, לא משנה מה. לא משנה מי ימות לנו פתאום באמצע החיים. בין אם זה אמא או אח שלך. בין אם זה הבחור שהתחתנת אתו לפני פחות משנתיים. האהבה הזו תתקיים כל עוד אנחנו, אלה שנותרנו מאחור, נמשיך לזכור. וגם אז, הזמן יעשה את שלו. לא את שלנו.