יוצאת מארון הקודש

"תגיד, אתה דפוק? איך אתה לא מכיר את המשחק הזה? לא יכול להיות שאתה לא מכיר. זה נקרא 'הוא כבר לא', וזה מה שכולם משחקים כשנהרג להם חבר. אתה זורק את השם שלו לחלל האוויר, וכל מי שמסביב צריך להשלים את המשפט, לומה מה הוא כבר לא. גם אם זה באמצע משחק כדורגל, כל אחד מהנוכחים חייב לתרום אסוציאציה. רצים עם זה שעות לפעמים. קבל דוגמה.

יותם כבר לא יידע אם אחותו תתחתן. יותם כבר לא ייקח את אחיו הקטן לסרט. יותם כבר לא יידע איך ההרגשה לשכור דירה עם החברה שלו. יותם לא יידע מה זה להיכנס אתה ל'זארה', כשיוצאת הקולקציה החדשה לחורף. הוא גם לא יידע מה זה ללכת ל'רולאדין' באמצע הלילה בגשם, כי היא רוצה פתאום סופגניה, ואתה הרי אידיוט, מעולם לא ידעת להגיד לה לא. והנה אני חושב בלב איזה מזל יש לי, שיצא פעם  ללכת באמצע הלילה להביא סופגניות.

יותם כבר לא ישמע את הדיסק החדש של שרית חדד. יותם כבר לא יידע איך אסולין נתקע בסופו של דבר עם המפלצת הכי מכוערת בנהריה, ועוד אחרי שצחק על כולנו. יותם כבר לא יידע כמה זה זין כשלא עומד לך. הוא לא יידע כמה שזה טוב, כשאמא גאה בך ביום בו אתה מתקבל לאוניברסיטה. הוא לא יהיה בהלוויה של סבא שלו, לא יצטרף אלינו לדרום אמריקה, לא יראה את ה'פועל' מביאים גביע, לא יידע איזה קטעים רצו פה כשתפסו את צ'יבבי עם החברה של ביטון. חבל על הזמן, איזה סרטים היו. המון דברים יותם כבר לא יידע. יותם כבר לא יידע מה זה לבגוד בחברה שלו עם הפצצה הכי גדולה במדינה ולהבין, מאוחר מדי, שזה פשוט לט היה שווה את זה, והחברה עוזבת. הוא כבר לא יידע כמה שזה כואב. יותם כבר לא יידע לעולם איך זה לשבת על הדשא עם ילד קטן, שהוא שלו, ולספר לו כמה שהיינו גדולים מהחיים במארבים בלבנון. יותם לא יידע איזה שיר השמיעו על הקבר שלו, כשהוא מת. שיר של איל גולן, חידוש בסטייל מזרחי, הפך להיות השיר שלו. לכל אחד שנהרג יש שיר, שמלווה את החברים מההלוויה והלאה. במשך חודשים לא מפסיקים לשמוע שוב ושוב. לא נמאס.

יותם לא יידע בחיים איך חורי החובש בכה מעל הגופה שלו, סירב להרפות, התפורר, התפרק. כמו תינוק הוא מירר בבכי. יותם לא יידע איך אייל ואני הסתובבנו יום שלם בתעלות ובמורדות לחפש את הראש שלו שנעלם. כשהמטען התפוצץ, הראש נפגע והתגלגל, כנראה לליטני. לא רצינו להאמין שהוא התגלגל עד למטה, לנהר, אבל זה כנראה מה שקרה, ובסוף התייאשנו מהחיפושים. אין מה לעשות. ואני רכנתי בתוך העשן הסמיך ואחזתי בגוף שלו בשתי ידיים, גוף בלי ראש. הוא לא יידע. והאש המשיכה לבעור מסביב, וירינו וירינו וירינו לכל כיוון שרק אפשר, כאילו שזה יקל על ההרגשה. ואיך שכולם היו שבורים, יותם לא יידע בחיים. אין סיכוי שהוא יידע.

יותם כבר לא יריח זיעה מתוקה, מהולה בניחוח שמפו עדין שכזה בלילה ארוך של מין סוער וחיבוקים, כמו שקיבלנו כולנו בשבוע שבו חזרנו מלבנון, כשהכל נגמר. יותם בכלל לא יידע שיצאנו מלבנון". (::רון לשם / הר הקללה::. פורסם בידיעות אחרונות, 11 במאי, 2001)

הבוקר ראיתי את הסרט "בופור", של הבמאי יוסי סידר. התסריט נכתב על ידי רון לשם וסידר, והוא מביא את סיפורם של חיילים במוצב בופור, בימים האחרונים לפני היציאה מלבנון. הנה קישור ::לאתר הרשמי::, וגם ביקורות מחמיאות של ::דבורית שרגל:: ברייטינג ו::יאיר רווה:: בפנאי פלוס.

זה סרט מצוין. כזה שבועט בבטן. כזה, שממש בתחילתו גחנתי לעבר החברה שלי ולחשתי לאוזנה "סרטים כאלה רק מדגישים לי כמה אני שמחה לפעמים להיות אשה". שלא נאלצתי - אם בכלל - לבחור אם להיות קרבית או לא. ומצד שני, אלה, בני ה-18 וה-19, מה הם כבר ידעו מהחיים שלהם, אחרי ששנים רבות, רבות מדי, האכילו אותם במיתוסים ומורשת קרב. האם בגיל 18 או 20 אפשר באמת לבחור. יש מלחמה, אז הולכים להילחם. אג'נדה לא תמצאו שם, בסרט. אין ביקורת על אלה ששלחו את החיילים הצעירים ללבנון. אבל הביקורת כל כך שם, אבסטרקטית כמו אנשי החיזבאללה. לא נראית, לא נשמעת, אבל נוכחת בכל שוט ושוט. בכל בום, בכל הרוג, בכל דמעה.

הסיפור של בופור הוא על שגרת החיילים הצעירים, שרואים ערוץ 1 ו-2 ושומעים את הביקורת על הישיבה בלבנון, מקללים את הזקנות מארבע אמהות, ועולים לעוד שמירה דרוכה, שלא בטוח שיחזרו ממנה. יש בסרט כמה סצנות שייחרתו לעד בזיכרון שלי. אחת מהן קשורה לשיר "אבות ובנים" של אביתר בנאי, שמושר על ידי אחד החיילים וגרם לי להתקפל בתוך הכיסא ולנגב את העיניים. האחרת, כשהאבא של אחד ההרוגים מגיע להתראיין בטלוויזיה ומסביר למה מותו של בנו הוא כישלון אישי שלו, כהורה. והסצנה האחרונה, ביציאה מלבנון, עם אושרי כהן. בלי מלים. 

לכו לראות.