יוצאת מארון הקודש

איפה הייתם כשסילבן גזר גזרות כלכליות? איפה הייתם כשהפגנו מול הבית שלו ברמת גן? איפה הייתם כשכיכר הלחם הוקמה? איפה הייתם כשביבי לקח את הגזרות של סילבן ושיכלל אותן ולקח אותן ימינה יותר ויותר? איפה הייתם כשויקי כנפו צעדה לירושלים? איפה הייתם כשעובדי הדואר הפגינו? וכשמאבטחים הפגינו? וכשהחד-הוריות הפגינו? וכשהמילואימניקים הפגינו? וכשחולי הסרטן הפגינו? וכשהאתיופים הפגינו? וכשהפנסיונרים של בית החולים "ביקור חולים" הירושלמי הפגינו? וכשניצולי השואה הפגינו? ועובדי הרשויות המקומיות שלא קיבלו שכר שנתיים-שלוש, הפגינו? וכשהנשים שנאנסו הפגינו? וכשהמורים הפגינו? וכשהעובידם הסוציאלים הפגינו? וכשהפסיכולוגים בשירות הציבורי הפגינו?

ואלה שהיו חולים מדי שלא הפגינו, או קטנים מדי, כמו הילדים בסיכון, 7,000 הילדים ובני הנוער חסרי מסגרת ובית - איפה הייתם כשקולם הושתק במחי קול אווחת הפרטה נוספת? כשנתנו לחברת כלכליות להחליט מי יקבל בית אומנה ומי יקבל טיפול משפחתי? ומחאת האסירים שגם אותם רוצים להפריט ולשנות את הסטטוס שלהם ל"משאב כלכלי" (העתירה בבג"צ נגד הפרטת בתי הכלא עדיין תלויה ועומדת) - איפה הייתם עד עכשיו? איפה הייתם כשתקציבי רווחה וחינוך כורסמו באופן שיטתי בעשור האחרון? איפה הייתם כשהפריטו כל כך הרבה שירותים ציבוריים?

מה, לא ראיתם את הקשר בין המחאות וההפרטות בעשור האחרון למה שקורה לנו עכשיו? מה חשבתם? שבשורת ההפרטות לא תגיע לפתח ביתכם?

ועכשיו, המחאה הסטודנטיאלית האופנתית (היי, בצרפת זה הצליח! פעמיים! תוך 30 שנה!), שמחפשת את התקשורת ויוצרת גימיקים מטופשים (ע"ע "גאידמק, תממן לי את התואר") כדי להיכנס לעיתונים ולאתרי החדשות באינטרנט, מחפשת שותפים למחאה. הם, הפתעה הפתעה, נורא עייפים. אחרי ששחטו להם את הקצבאות, אחרי שהאכילו אותם מרורים, אחרי שהכירחו אותם להיכנס לתוכנית ויסקונסין, אחרי ההשפלות והביזויים, אחרי השיסוי. הם בבית, קצת נבוכים. אמרנו להם, אם מסננים לעבר הטלוויזיה כשהם רואים את ההפגנה בתל אביב. אמרנו להם. אז אמרו. והערב רק כמה עשרות אלפים הגיעו לתל אביב למחות, ואז, בניגוד לרישיון המשטרתי, ירדו לאבן גבירול וחסמו נתיבים והגיעו עד לאיילון. יופי. מתישהו, אולי, אם שונשיין את ברדה (ע"ר) יחליטו, השביתה תיגמר. הם יסגרו איזה דיל מעל הראש שלנו, בדיוק כמו שהחליטו, שני אנשים בלבד, להשבית 200 אלף סטודנטים.

סולידריות מבקשים הסטודנטים. הערב לא הצטרפתי להפגנה. הייתי אצל רופא השיניים, קצת כאב לי בצד שמאל. זה תמיד כואב לי בצד שמאל. הסולידריות שלי מתבטאת בכך שאני לא מגיעה ללימודים. אני לא מפרה שביתה, למרות שנורא בוער לי לחזור ללמוד. חבל לי על הכסף, זה שחסכתי בעמל רב כדי שאוכל לעשות תואר בלי לקחת הלוואה, בלי הצורך להזדקק למלגה שמכריחה אותי לתרום למדינה 10 שעות בשבוע, כי אחרת לא יהיה לי מתי לעבוד ובאמת להרוויח כסף.

כולי תקווה שהשביתה הזו תיגמר במהרה. כולי תקווה שהמחאה תישאר כעמוד שדרה בלב הסטודנטים. הרי אפשר למחות גם כשלומדים. ההפגנה הערב בתל אביב הוכיחה שזה אפשרי, אחרי הלימודים, להגיע לתל אביב ולהפגין. רק בקשה אחת יש לי - תוציאו את המחאה הזו מחוץ לגבולות צפון תל אביב, בבקשה. גם בקרית מלאכי, בצפת, בחיפה ובאשקלון יש סטודנטים שקורסים תחת נטל התשלומים. אם כבר מחאה, שתהיה כלל-ארצית. להתסיס את הכל. להבעיר את השטח. לבוא ולהתנצל בפני ניצולי השואה, חולי הסרטן, החד הוריות, האתיופים, הפנסיונרים, הנוער בסיכון, ניצולי גילוי עריות ואלימות פיזית, נאנסות, מחוסרי דיור, מילואמינקים, עובדי מועצות מקומיות - ולומר להם סליחה. צדקתם. תצטרפו אלינו. יש מומנטום היסטורי לחבור למאבקים חברתיים אחרים. כולנו באותה סירה. 59 שנות תקומה והנה אנחנו פה, בואו נשנה את המדינה הזו ואת סדרי העדיפויות המעוותים של הממשלה הזו יחד.