יוצאת מארון הקודש

יום שישי. בוקר. אני מתעוררת, והוא לא לצידי. קמה מהמיטה, לובשת חלוק. הולכת לרחוץ פנים. יורדת למטבח להכין תה. הוא עומד שם ומכחכח בגרונו. מחייך. "מה כבר עשית?", אני שאולת אותו. הוא מושיב אותי ומניח כוס תה ליד. "תשתקי ותקשיבי", הוא מבקש. לוחץ על play בטייפ. גיטרות מגניבות. אני מזהה את השיר של מסיקה (?): "תני לי אהבה". אבל זה רק פלייבק. האיש שלי שר לי "תני לי אהבה, תני לי לחבק אותך, תני לי לאהוב אותך....". אני מתמוגגת. האיש שלי ישב ולמד בעל-פה את המילים.

"בואי נתחתן", הוא אומר לי. אני מופתעת. "אבל כבר דיברנו על זה, לא מצאנו מישהו שיסכים לחתן אותנו", אני אומרת. "בואי נתחתן, הוא אומר עוד פעם, "וזה יהיה שיר החתונה שלנו". אני אומרת "תעזוב", ואני אומרת "לא צריך", ואני אומרת "מה נזכרת פתאום אחרי 20 אלף שנה של מגורים משותפים". הוא מתעקש. "בואי נתחתן", הוא אומר בפעם השלישית ומחבק אותי.

ואז אני אומרת לא. והוא נעלב קצת. זו כבר הפעם השביעית, אם אני לא טועה, שהוא שומע שיר ומחליט להתחתן איתי. בפעם הקודמת זה היה עם השירים של ארקדי דוכין, שי זורניצר ומייק ברנט. לי זה קרה רק פעם אחת (וגם זה היה בצחוק, רק שבטח כמו שאתם יודעים, חוש הומור זה לא הצד החזק שלו), עם השיר של איגי ווקסמן. וכשהצעתי לו (בצחוק! בחיי שזה היה בצחוק!), הוא כמעט זרק עליי כפכף וסינן "זה לא מוזיקה זה. זה חירטוט".