יוצאת מארון הקודש

מאחר והאיש שלי לא מרחם על ילדיי הגן, אני עובדת מסביב לשעון.

האמת היא, שבמילניום האחרון הוא באמת לא ריחם.

על אף אדם הוא לא ריחם. מעולם לא. תבדקו בעצמכם.

כל מה שקרה כאן זה אתם עשיתם. הכל באחריותכם.

נכון שפעם מזמן, בתקופת המקרא, יש סיפורים על העונשים שלו, שגם הם, אגב, כתובים בהגזמה

מוחלטת ונכתבו לשם יראת שמיים (ואנחנו בכלל גרים כבר 20 שנה במושב קטן במישור החוף).

אבל היום, כשיש בידיכם כמעט הכל, ויש תגליות חדשות והמצאות והסברים מדעיים מדוייקים

על העולם, כל הילדים המתים האלה זה בגללכם. בגלל אגו, בעיקר. בגלל חוש נקמה מטורף.

בגלל תחושת עליונות. בגלל צדקנות מעושה. בגלל שתפסתם כזה תחת. בגלל שטיפסתם על עץ כל כך גבוה.

ובעיקר בגלל שהפסקתם להקשיב. אבל באמת להקשיב.

אני שונאת לשחק את תפקיד נביאת הזעם המודרנית.

 אבל באמת שהגיע לי עד לפה <אצבע מצביעה על החיבור בין הפה לאף>