יוצאת מארון הקודש

מאז שנת 67' כף רגלי השמאלית לא דרכה בשטחים.

מחאה הומניסטית-פוליטית-פמיניסטית-סוציאליסטית-אנטי-מיליטנטית. כבר כתבתי בעבר, שאני מאהבת, לא לוחמת, ואחת הדרכים שלי להראות זאת היתה להשיב בשלילה על כל הזמנה, בין אם מפורשת ובין אם לא, להגיע לשטחים. דווקא האיש שלי, אגב, לא בחל מעולם להכנס לשטחים. בדרך כלל הוא עשה את זה בשביל להסתלבט על הטיעונים הדמגוגיים. הוא מאוד אוהב להקשיב לאנשים שמדברים בשמו. בעיקר כשהם לא יודעים שזה הוא.

השבוע שמענו על עוד כנס של מפזזי גבעות, והפעם החלטתי להצטרף לאיש שלי. העמסנו כמה שרפים על האוטו, ארזנו שני בקבוקי מים, קרם מקדם הגנה, נכנסנו לאוטו ונסענו.

כשעלינו על חוצה שומרון פתחנו ציר, עברנו דרך כל מיני צמתים ששומעים עליהם במהדורות החדשות והגענו לבית של רבקל'ה וחיימק'ה. הבנים שלהם - עמנואל, גולן, סיני, עמיאל, יהודה וחזי - ישבו בגינה המקורה וליטפו בארוטיות את האדמה עליה ישבו. הנשים שלהם - צופית, יפעת, נורית, אביגייל ודבורה טרחו על הוצאת הכיבוד והשתייה. לרבקל'ה ולחיימק'ה אין בנות. רק בנים, ישתבח בעלי. אחרי שעה קלה הגיעו עוד רכבים עמוסים בנשים, גברים וטף, כולם לא דתיים, האמת, למרות הבקיאות המופתית והידע הנרחב. תשמעו, דמגוגיה מאסיבית כזו מזמן לא שמעתי. מילא בני אלון שמגלגל עיניו לשמיים בכל פעם שהשם "רבין" עולה, מתראיין אצל אושרת קוטלר. מילא ליברמן הדוברמן או אריה אלדד מדברים סרה על כל מיני אנשי שמאל שמתעקשים להפיח תקווה גם במחיר אישי. לפחות הם, חנוטים בחליפותיהם, מגיעים לשלוש דקות לאיזה אולפן, ואז תמיד אפשר לזפזפ הלאה לערוץ הבא. אבל כשכמעט מאה אנשים יושבים ביום שרבי ומנסים להסביר לי, לאיש שלי ולעוזרים המלאכיים שלנו, שיש זכות אבות, וחייבים "לעשות משהו", ו"ארץ ישראל השלמה", ו"אנחנו חלוצים", ו"אנחנו שומרים עליכם בגופנו" ידה ידה ידה, זה ממש יותר מדי. אחרי קרוב לארבע שעות של חילופי דברים, בהם ניסו להאכיל אותי לוקשים, מירפקתי בעדינות את צלעותיו של האיש שלי ואמרתי לו "יאללה, הביתה".

בדרך חזרה חלפנו על צמתים ששמותיהם מוזכרים חדשות לבקרים במהדורות החדשות. המג"בניקים במחסומים היו מיוזעים עוד יותר, הכבישים כמעט ריקים, אבל מה - כבישים משהו משהו. אצלנו במושב אנחנו מתחננים שיטפלו במהמורות הרבות, בניקוז, בתשתית הרעועה. הגענו לשומרון ולמדנו מחדש לאן הכסף זורם.

אחר כך, במבזק שמענו על שישה הרוגים בתאונות דרכים. גם זה סוג של מלחמה.

פעם האמנתי לסי היימן.