יוצאת מארון הקודש

אישה, איש וילדה קטנה יושבים ומקשקשים.

מולם-לידם יושבת בחורה אחת, מקשקשת בטלפון הנייד שלה 40 דקות רצוף (חראם על המוח שלה!).

הילדה הקטנה עושה פרצופים מצחיקים לקשקשנית הסלולרית.

ואז:

הסלולרית: יואו, איזו ילדה חמודה!

האישה-האם: תודה

הסלולרית: בת כמה היא?

האיש-האב: בת שלוש וחצי

הסלולרית: איך קוראים לה?

האישה-האם: חנה

הסלולרית: איזה שם יפה! כמו חנה אמנו!

[האישה-האם והאיש-האב מחליפים מבטים. אני מחייכת אליהם ממקום מושבי]

הסלולרית: למה אתם צוחקים? חנה אמנו זה מעליב?

אני (מתערבת): שרה, רחל, לאה ורבקה. היו רק ארבע אמהות. לא חמש.

הסלולרית (סופרת באצבעות): את בטוחה?

אני: כן

הסלולרית (מתעקשת): אבל למדתי עליה בבית ספר

אני: גם על ציפורה, דבורה, יעל, תמר, רות, מיכל, נעמה, יוכבד ודינה למדת, אני מתארת לעצמי. אבל זה לא הפך אותן ל"אמנו"

הסלולרית: את בטוחה?

אני: כן

הסלולרית: נשמע כאילו את מכירה את כולן באופן אישי. איך ירית את השמות שלהן.

כרוז ברכבת מודיע על התחנה הבאה. השיחה מתמוססת. הסלולרית קמה ונבלעת אל מחוץ לרכבת.