יוצאת מארון הקודש

שהיום הזה נגמר. כל היום הוא הסתובב בבית עם פרצוף תשעה באב.

תשמעו, אין מה להגיד, היו לנו בתים יפים. שלמה היה אחד הקבלנים המובילים במזרח התיכון באותה תקופה. הבנאדם לא התקמצן. נכון, הם חרבו. נכון, כל אוסף המזכרות שלי מהטיולים שלנו בחוצלארץ אבד. אחר-כך, במשך שנים ארוכות ישבנו כאן וחיכינו שכל הגלות הזו תסתיים.

היום אני והוא מסתפקים בבית קטן, ארבעה חדרים פלוס מרפסת פלוס גינה. הכרובים עושים כאן משמרות ולנים בקומה העליונה. אם מלאכי עליון, אז שיהיה עד הסוף. אבל הוא, שיהיה לי בריא. כל היום הסתובב לי כאן והציק, ונדנד, ואפילו נבח קצת. אחר-הצהריים שכנעתי אותו לעלות לכותל. הוא בכה כמו ילד קטן שלקחו לו את הפלייסטיישן למשך כל החופש הגדול. בכי כזה הוא לא בכה מאז שביטלו את "המלאכיות של צ'רלי". טוב, אולי אני מגזימה.

בקיצור, הלכנו לכותל והטיפשון מקפל נייר ושם באחד החריצים. זה כמו לשלוח לעצמך זר פרחים, לא?