יוצאת מארון הקודש

כשהכרזתי על חזרתי לכתיבת הבלוג ביולי, כוונותיי היו טהורות. באמת שהתכוונתי. נשים נרצחו, הוכו, נאנסו. היו המון ידיעות שאספתי והתכוונתי לפרסם פה, להוסיף לסטטיסטיקה שאני אוספת כבר 4 שנים. ואולם, כמו תמיד, החיים מזמנים הפתעות מרובות. חלקן גרועות, חלקן גרועות יותר.

זה התחיל עם גוש קטן בשד הימני, המשיך בקביעת תור אצל כירורג, הפניה לממוגרפיה, אולטרסאונד וביופסיה. אחר כך הגיעו התוצאות. זה לא בטוח שפיר, אמר לי הרופא. אולי כדאי לעשות ביופסיה נוספת. הרופאים בקופת החולים דנו בממצאים והחליטו פה אחד לתת לי הפניה למרפאת בריאות השד באיכילוב.

באיכילוב לוקחים ברצינות כל גידול. הרופאים המדהימים החליטו לא לקחת סיכון ולהוציא את הגידול ולבדוק אותו היטב. לחתוך אותו לסלייסים דקים דקים, כמו קרפצ'יו, ולבדוק אותם אחד אחד. ככה התחיל אוגוסט. ב-1 בחודש - ניתוח על הבוקר. אחר כך: שבועיים חופשת מחלה. חזרתי להוציא תפרים, קיבלתי בתמורה תוצאות.

סרטן השד. החדשות הטובות הן שהגידול בחוץ. החדשות הפחות מרנינות: ניתוח נוסף (ככה סגרתי את אוגוסט). הוציאו בלוטה מבית השחי כדי לבדוק אם אין בה תאים סרטניים. פתחו את השד שוב לנקות עוד שוליים ולשלוח למעבדה. וכל החודש הזה בדיקות, בדיקות, בדיקות. בדיקה גנטית, מיפוי עצמות ובדיקות דם, CT בטן-אגן-חזה עם חומר ניגודי (גועל נפש היוד הזה. חשבתי שאני הולכת למות. לקח לי יומיים להתאושש מהבדיקה הזו. אני לא מבינה איך זה שהצליחו להטיס אדם לירח אבל לא הצליחו לסנתז איזה חומר ניגודי בטעם פטל). לא מצאו גרורות.

ובהמשך (עוד שבועיים-שלושה זה יתחיל): ארבעה חודשים של כימותרפיה; ואז: שבעה שבועות של הקרנות יומיומיות. ולפני חגיגת הרעל יש שלב של שאיבת ביציות כי כל הרעל הזה עלול לפגוע לי בפוריות.

בקיצור, אוגוסט נגמר, עכשיו כבר ספטמבר. עוד פחות משבוע אני אהיה בת 31. 0.5% מהנשים שחוטפות סרטן השד הן בנות 30 ומטה. הסטטיסטיקות לא מנחמות. גם לא הסיכויים הגדולים להחלמה. הכל מבולבל ורגיש. נסיעה לחו"ל בוטלה בעקבות הממצאים החדשים. אני אצטרך לקחת חופש מהעבודה, כי גם לימודים וגם עבודה זה עמוס ואינטנסיבי מדי בשביל מי שהולכת לחטוף כימותרפיה והקרנות. הבנתי שמתעייפים מזה. גם רגשית ונפשית.  

וההחלטות הלא פשוטות שצריך לקבל בזמן הזה. להסתפר קצר, למשל. עשיתי את זה בשבוע שעבר. אני צריכה להתרגל לקצוץ הזה. נשירת השיער עלולה להפתיע אותי מדי. וההחלטה להפסיק לעבוד תקופה קצרה (עדיף מלהפסיד שנה אקדמית). ואיפה לגור, ולמי לספר, ובמי להסתייע, וכמה ספק להטיל במה שמכינים לי, וכמה שקט נפשי חסר לי פתאום בימים האחרונים, פתאום זה נהיה מוחשי כל כך. אפילו בכיתי סוף סוף.

אני מספרת כדי שעל הדרך תהיה לי הזדמנות להפציר בכן ללכת ולהיבדק. גילוי מוקדם הוא הדבר הכי טוב שיכול לקרות בכל מחלה; סרטן השד - על אחת וכמה. סרטן השד זה לא מחלה שיכולה לקרות רק לסבתות ולדודות. זה יכול לקרות גם בגיל צעיר. ההמלצה היא ללכת לכירורג שד (כירורג שד! לא כירורג כללי!) פעם בשנה לבדיקה פיזית. אפשר לבקש שילמד אתכן לבדוק בעצמכן, בבית, במקלחת תוך כדי הסתבנות. 80% מהגידולים נמצאים לא שפירים בסופו של דבר. אז אסור להיבהל. להקפיד להיבדק. זה מה שחשוב. 12% מהנשים יחלו בסרטן השד בחייהן. זה לא מעט. זה אפילו יוצא אחת משמונה.

ניפגש בקרוב, מבטיחה לחזור לעדכן.

רק בריאות!