לפעמים אנחנו יוצאים לנו, נגיד סרט. לפעמים הצגה בתל-אביב. בשבוע שעבר הלכנו לטייל, סתם ככה, נכנסנו לסוברו פשע שלו, בצומת מילאנו דלק עד הסוף, והתחלנו לנסוע. מראש כבר הכנו את אוסף הדיסקים לנסיעה. פעם היו קסטות, בזמן האחרון הפכנו למעודכנים טכנולוגית. יש לנו עכשיו מערכת בת-זונה ברכב, ששווה יותר מהרכב כולו, כולל טסט וטיפול עשרתלפים.
התחלנו עם "נבראתי לך", בביצוע של לירון לב, שיר שהפך לבדיחה פרטית של שנינו. אין מה להגיד - לפעמים הקאבר עולה על המקור. המשכנו עם סיוון שביט, ואריק איינשטיין, כנסיית השכל הראשון, זהבה בן שרה ערבית, אהוד בנאי השלישי. ככה, כל הדרך, כבר לא חם כמו קודם, הסתיו מתחיל להתחפר סביבנו באיטיות שלו. המציאות הפכה קרירה יותר. אנחנו נוסעים, מזמזמים שירים, היד שלי מונחת על ירכו, היד שלו מונחת על ירכי. זקנים זקנים, אבל תשוקה יש שם, היא קיימת, לפעמים בוערת, ובשביל להרגיש שוב צעירים, כמו פעם, אנחנו מתרחקים, נוסעים. וטוב לנו.
בשלוש בבוקר חזרנו למושב, החלונות של הרכב פתוחים, הדיסק של בנאי עושה סיבוב נוסף. פלורנטין שלא מפחדת מאף אחד, שיר געגוגעים של דוד ושאול, כלבים משוגעים משוטטים. הניידת של שמעון השוטר חולפת ליד הבית. שמעון מחייך לעברנו, אנחנו מנפנפים לו בחיבה ומחזירים חיוך של אמפטיה. שמעון הוא השוטר הכי וותיק במושב אצלנו, סיוריי הלילה הם הכיף הכי גדול שלו. מדי פעם הוא בא אלינו לקפה ועוגיות שומשום ומספר לנו על החוויות הליליות שלו.
אחרי ששמעון הלך, האיש שלי התקרב ונישק. ככה, בהפתעה גמורה. פתאום השפתיים שלו דבוקות לשלי, אצבעות כף יד חופנות את צד הצוואר, מתחת לאוזן, האזור הכי רגיש בחלק העליון של הגוף שלי. הוא מנשק ולא מרפה, כמו פעם הוא מנשק, כמו פעם מזמן, בעידן אחר, ענתיקה ממש. אני מתמסרת במהירות ומופתעת מהחוזק שלו. זקן זקן, אבל שמור. לדעתי לא התמזמזנו ככה באוטו עוד מתקופת בית שני. ואז זה היה על עגלה וחמור בכלל.
הוא נגע בי כמו בספרים. כמו בשיר השירים. כמו שגברים יודעים לגעת ולא תמיד מכירים בכשרון שלהם להמיס ככה נשים מזדקנות ומופתעות. ואני נגעתי בו בחזרה, כמו שאני אוהבת. כמו שהוא אוהב. ככה שעתיים. כמו זוג טרי שעוד לא ראה דבר, שלא עשה הרבה ביחד. והיה נפלא, ומרגש, ומקסים.
וחשבתי, איך זה שעבר כל-כך הרבה זמן מהפעם האחרונה שהתמזמזנו ככה ברכב, ומה קרה לריגושים על הדרך, שנעלמו. ואיזה מתנה נפלאה זה המגע, וכמה אני שמחה עליו. עלינו. בפשטות הזו, לקראת הבוקר, מתגפפים לנו בנועם, לא ממהרים לשום מקום. רק אחרי שעתיים של התנשפויות אנחנו נגררים לתוך הבית, מתפשטים במהירות, ונכנסים למיטה. ואז אני מראה לו מאיזה עץ עושים גיטרה. הוא, מצידו, מראה לי מאיפה הוא משתין. זה נורא כיף. תנסו גם אתם/ן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
