יוצאת מארון הקודש

יש אחת, נגיד קוראים לה רוז. היא יפה ובלונדינית וגברים מסובבים אחריה את הראש ברחוב. היא נוצרייה מאמינה, מהסוג הזה, שאומר "אני מאמינה באלוהים, כי אלוהים זה אהבה". לפעמים בא לי להקיא מהבחורות האלה, שמדביקות לאיש שלי כל מיני כתרים לא לו. בימים האחרונים האיש שלי הוא לא אהבה. האיש שלי עצבני, מיוסר, כואב ונרגן. הוא גומר נורא מהר, ולפעמים אין לו סבלנות אפילו בשבילי. הוא גוער בכרובים שלנו, מבריז מהנחת אבני פינה לבתי כנסת, וחרון אפו לפעמים עולה לי על העצבים, אבל ממש.

רוז, שאני סגורה לגמרי על זה שהיא מעולם לא פגשה אותו, ולא יודעת איך הוא באמת, היא דוגמא לא רעה בכלל לבחורות האלה, שיום יבוא והן יתחתנו עם נוצרי טוב ומאמין, שלא שותה, לא מפלרטט ולא מקלל. והוא והיא, עם שני ילדיהם (בן ובת, האם לרגע חשבתם אחרת?), ילכו כל יום ראשון לכנסייה, למיסת יום ראשון, ויגידו א-מן! וישירו מזמורים דתיים ויתרמו צדקה ויעשו כל מה שנוצרים מאמינים עושים. יאמינו.

והאיש שלי, שבגלל שהיו לו אחלה יח"צ לאורך השנים, ימשיך להתנהג כמו חור תחת כל עוד יש אולימפיאדה. אוף, שתיגמר כבר. דה ג'ואיש פיפל הז סאפרד אינאף. גאד דמאט.