יוצאת מארון הקודש

התקשורת לא מיהרה לדווח בדרמטיות. עוד אישה נרצחה, הפעם בקריית גת. האישה, בתהליכי גירושים מבעלה, הגישה בעבר תלונות במשטרה על איומים והטרדות. ואתמול הוא רצח אותה, וניסה להתאבד ולא הצליח. ויש להם שלושה ילדים, בני 5, 10 ו-15.

איזה מסר בדיוק אנחנו, כחברה מתפוררת ושסועה, מעבירים לאותן נשים מוכות, מוטרדות, מאויימות, שמתעללים בהן מידי יום, כל היום. הנה, היא הגישה מספר תלונות במשטרה. ועכשיו מה? מה תעשה א' מרעננה, שבעלה דופק בה מכות מבוקר עד ערב? מה תעשה ר' מאשדוד, שבעלה מאיים עליה לפחות פעמיים בשבוע שהוא מעדיף לשבת בכלא כל חייו על רציחתה, העיקר שהיא לא תחיה? מה תעשה ג' מצפת, שאחרי ילדות ארוכה של התעללויות בבית אבאמא, התחתנה עם מתעלל וכעת, בעצמה מתעללת בילדיה. כי כאלה אנשים לפעמים, הקורבנות הופכים למקרבנים.

בשקט בשקט, הדיווח על "עוד אשה שנרצחה" נטמע לו בשרשרת בלתי מתעכלת של דיווחים שוטפים על אלימות, על פיגועים, על שחיתויות, על שביתות ועל מערכת חינוך קורסת. ועכשיו היא שותקת גם כן, אותה אשה דרומית. קולה נדם כשבעלה חנק אותה למוות. צרחותיה אולי ממשיכות להדהד אצל השכנים, אצל ילדיה, אצל בני משפחתה. "עוד מקרה טרגי של רצח אשה בידי בעלה" יצקצקו, אולי, הכותרות, אבל בשקט מופתי, כי יש דברים חשובים יותר לדווח עליהם. נשים תמשכנה לנהוג כאילו נולדו לתוך עונש. ישתקו. יבליגו, יקבלו את רוע הגזרה. נשים. רוב שותק. לא מתאגד, לא נאבק. אין כאן אינתיפדת נשים, איך זה שאין כאן אינתיפדת נשים, תגידו לי. איך אתן ישנות בלילה, כשהשכנות שלכן מוכות יום יום. 200 אלף אחיות יש לנו, שחוטפות מכות, עוברות מסכות התעללות, נאנסות - וגם כשמיעוטן מתלונן, איזה אפקט יש לזה בדיוק, אם אחרי התלונות החוזרות ונשנות, הבעל מצליח לבצע את העונש הטרגי והמזעזע מכל - להשתיקן לעולם.